באביב של 1964 אנדרו גודמן, סטודנט שנה ג’ לאנתרופולוגיה, ישב ומילא טופס להתנדבות בקיץ. “אני מתמצא בחדשות ויש לי ניסיון עם דעות קדומות וגזענות בדרום ובצפון ארצות הברית”, הוא כתב. הוא כנראה ממש רצה להתקבל להתנדבות כי הוא שיקר בטופס הקבלה. לאנדרו, רק בן 20, לא היה ניסיון של ממש במאבק אזרחי. התוכנית שאליה רצה להתקבל נקראה “קיץ החירות”.
מאחורי השם ההיפי הזה הסתתרה מציאות מכוערת. פחות מ-2% מהשחורים במדינת מיסיסיפי היו רשומים בפנקס הבוחרים ויכלו לממש את זכותם להצביע. שחורים שהלכו להירשם היו חשופים לסנקציות כלכליות ולאלימות ולפעמים הם גם שילמו בחייהם. בקושי 20 פעילי זכויות אזרח פעלו מ-1960 במיסיסיפי כדי לנסות ולשנות את המצב. הם עשו את זה בצורה הכי אפורה שאפשר: הלכו מבית לבית ושכנעו אנשים להירשם למרות הסכנות. אחרי שלוש שנים של כישלון היה להם רעיון חדש: במקום לנסות לפתוח את מיסיסיפי לשאר ארצות הברית, הם יביאו את שאר ארצות הברית למיסיסיפי. אלפי סטודנטים יגיעו בקיץ ויעזרו להם. הפעילים, שהיו כמעט כולם שחורים, אמרו לעצמם שהתקשורת שאוהבת צעירים לבנים תגיע עם המתנדבים וסופסוף כל המדינה תראה מה קורה בחצר האחורית.
ביוני 1964 גודמן כבר היה בסמינר ההכנה להתנדבות באוהיו. הפעילים השחורים הסבירו לאלפי המתנדבים הלבנים שהם הולכים לעשות משהו מסוכן. הם לא ממש האמינו. בסוף אותו שבוע של הכנה התקבל טלפון ממיסיסיפי: כנסייה של שחורים נשרפה וכמה חברים בה הוכו. מייקל שוורנר, עובד סוציאלי ואחד ממארגני הסמינר, החליט לנסוע ולראות איך אפשר לעזור לקהילה. הוא לקח איתו עוד מארגן אחד, ג’יימס צ’ייני, ואת אנדרו גודמן, שבכל מקרה היה אמור להתחיל יומיים אחרי זה בהתנדבות. לפני שעזב מייקל נפרד מאשתו ריטה, שהייתה גם היא מהמארגנים, ואמר לה “נפגש בסוף השבוע הבא”. כשהגיעו למסיסיפי אנדרו שלח מכתב להוריו: “הגעתי ומזג האוויר טוב. האנשים כאן נפלאים וקבלת הפנים הייתה נעימה מאוד. אוהב אתכם, אנדי”. בשביל ג’יימס צ’ייני זה היה טיול בחזרה הביתה – לאימו, לאחיו הקטן ולשלוש אחיותיו.
ב-21 ביוני השלושה יצאו לסייר בהריסות של הכנסייה, והתכוונו לחזור עד אחר הצהריים למטה של אחד מארגוני זכויות האזרח במחוז אחר במיסיסיפי. מייקל שהיה המבוגר מבין השלושה – בן 24 – היה האחראי. הוא אמר לחברים אחרים שנשארו במטה: “אם אנחנו לא חוזרים עד ארבע תתחילו לחפש אחרינו”. הוא פחד שהמשטרה תעצור אותם. בחמש אחר הצהריים השלושה עדיין לא חזרו. החברים התחילו להתקשר לבתי כלא באזור אבל המשטרה אמרה שאין אצלם מישהו בשם גודמן, צ’ייני או שוורנר. יממה לאחר מכן הם עדיין לא חזרו אבל המכונית שלהם נמצאה נטושה באמצע הדרך שמובילה מהכנסייה השרופה למטה הארגון.
עכשיו התקשורת באמת הגיעה למסיסיפי. בכל ערב תושבי ארצות הברית ישבו מול הטלוויזיה כדי לשמוע עדכון על החיפושים אחרי שלושת הצעירים שנעלמו, שניים מהם יהודים מבתים טובים בניו יורק. ריטה, אשתו של מייקל, הגיע גם היא לעקוב מקרוב אחרי החיפושים. לכלי התקשורת הרבים שסיקרו את האירוע היא אמרה: “אני חושבת שאם צ’ייני, איש שחור שגדל במסיסיפי, היה לבד בזמן ההיעלמות, אף אחד לא היה שם לב לזה”. במהלך החיפושים התגלו חמש גופות אחרות של שחורים שנעלמו בעבר ואף אחד לא טרח לחפש אחריהם.
בעקבות התקשורת גם סוכני ה-FBI ואנשי צבא הגיעו לעזור. סביבם התקבץ קהל מקומי, רובו לבן. אחד מהתושבים אמר למצלמה שהשלושה בטח תכננו את זה ועכשיו הם יושבים בניו יורק וצוחקים על כולם. מישהי אחרת אמרה “זה נראה כמו ספין תקשורתי, אבל אם הם מתים – זה מגיע להם”.
ב-4 באוגוסט, 44 יום אחרי שירדו דרומה, הגופות של אנדרו, מייקל וג’יימס התגלו בקרקעית של סכר עפר. גודמן ושוורנר היהודים מתו מכדור אחד לחזה. צ’ייני השחור חטף מכות רצח ונורה שלוש פעמים. שלושה חודשים אחרי נחשף הסיפור המלא: שוטרים עצרו את השלושה על מהירות מופרזת בזמן שעצרו לתקן פנצ’ר ברכב והם נלקחו למעצר. השריף המקומי הודיע לסניף המקומי של ה”קו קלוקס קלאן” על שחרורם אחרי כמה שעות – והם עשו את השאר. רק שבעה מ-18 הנאשמים הורשעו וריצו כל אחד פחות משש שנים. ב-2005 נעצר שוב אחד מהמשתתפים ונגזרו עליו 40 שנות מאסר.