תגית: ביקורת

סיפור שמתחיל ברעיון ממש גרוע על הנייר

החלטת לכתוב ספר פנטזיה. את יכולה לנסוע קדימה ואחורה בזמן, להמציא דרקונים כדי להילחם בהם או לגרום למטאטאים לעוף. אפשר גם לזרוק את כל זה לעזאזל, לקחת את הנושא הכי אפור וחבוט כמו “התקשורת” ולכתוב אותו בדיוק כמו שהוא בעולמנו המזוהם עם משפחות הפשע והתאגידים. זה נשמע נורא אבל אם קוראים לך טרי פראצ’ט – כתבת את הספר הכי טוב שנכתב אי פעם על עיתונות. כן.

כי מה עושה בסך הכול פראצ’ט ב-the truth? (שלא תורגם לעברית עד עכשיו) לוקח את וויליאם דה וורד (משחק מילים מס’ 1, יש עוד 5,452 כאלה בספר) מעולם אחר שכותב ניוזלטרים לאנשים עשירים להנאתו וגורם לו להמציא, בטעות, את העיתון. ככה אנחנו חווים את הכול איתו וכשכל הצרות של המקצוע הזו חובטות בו בפעם הראשונה, זה לא מתיש אלא מפתיע.

כמיטב המסורות של פראצ’ט יש כאן המון דמויות משנה, דמויות מספרים אחרים שכתב לפני כן ב”עולם הדיסק” ודמויות שמגיעות כדי לזרוק שורה וללכת. אבל הציר המרכזי הוא וויליאם שלנו. גיבור אחר אדיש יותר היה הופך את זה להרצאה משעממת, אבל וויליאם הוא התמהיל המדויק. בהתחלה נגרר אחרי המאורעות אבל באמצע גם מתפתח ולומד על מה שקורה מסביבו וגם על כל הצרות שבמקצוע שהמציא.

הספר הזה נכתב לפני 20 שנה ומאז כל התקשורת השתנתה. אבל כשוויליאם מדפיס את העיתון ומבין שהמכונה השחורה הזו אף פעם לא נחה ושתכף הוא יצטרך להביא חדשות חדשות – זה נשמע רלוונטי מאוד. כששליט העיר אומר לווליאם שאנשים חושבים שהם רוצים חדשות אבל מה שהם באמת רוצים זה “ישנות”, דברים שמסתדרים עם תפיסת העולם שלהם – זה הרבה יותר מתאים לעידן הפיד. וכשקם מתחרה שמפיץ פייק ניוז בהרבה פחות מאמץ ועם הרבה יותר קהל – זה כבר נשמע כאילו הוא כתב את זה ספציפית ל-2020. אני קצת מצטערת שאני כותבת את כל ההבנות האלו, שחור על לבן, כי בספר הן כתובות הרבה יותר טוב ובהרבה יותר עדינות. פראצ’ט כמעט לוחש אותן תוך כדי העלילה ומי שרוצה – שיבין.

האמת שמרחפת מעל הכול היא שעיתונות זה לא ממש מקצוע. וויליאם מתגלגל מכתיבה על חתונות ושמועות על גמדים לחשיפת פרשיית פשע ומבין שאם מנסים לתאר את התפקיד הזה הוא נשמע מוזר מאוד. בן אדם מסתובב עם פנקס, נכנס למקומות שהוא לא אמור להיכנס אליהם ושואל שאלות שהוא לא אמור לשאול במשהו שהוא לא עניינו בתכל’ס. זה לא עיסוק – זו בעיה שדורשת טיפול.

מה זאת באמת עיתונות

שיהיה ברור: פראצ’ט לא מגיש פה את העיתונות בטון אובייקטיבי כאילו זו תוכנית טבע, הוא יותר בכיוון של טור דעה נשכני. אבל הנשכנות הזו מורכבת מדי ל-240 טווים כמו שעיתונאים אוהבים ומתאימה הרבה יותר ל-348 עמודים. ככה אפשר להבין שמצד אחד ראוי לכתוב על דברים שאנשים רוצים לשמוע כמו חתונות, כי על זה הם רוצים לשמוע, ומצד שני העיתונות צריכה להיות מורכבת רוב הזמן מ”דברים שאנשים לא רוצים שיהיו בעיתון” כדברי וויליאם כי אחרת מה הטעם. מצד אחד דה-וורד חושף את האמת בשביל הציבור ומצד שני הציבור שבשמו הוא כותב נמצא בדמיון שלו ולכן לא ברור מי יקרא לו לסדר אם ינצל את כוחו לרעה.

בסופו של דבר ברור שהסופר שומר פינה חמה בלב לעיתונאים אבל הפינה הזו לא מעוורת אותו מלראות את כל הבעיות שיש במשלח היד הזה, ובראשן העובדה שגם העיתונאי האידאליסט בעולם יכול לכתוב לכל היותר את האמת של היום ולא של מחר.

הייתי רוצה להגיד שמאחורי כל הרעיונות הגדולים הספר הזה הוא בעיקר הרפתקה כיפית, וזה נכון. אבל זה גם לא נכון. כי כל הרעיונות האלה הם מה שהופכים אותו מעוד ספר פראצ’טי מצוין ליצירה גדולה על אמת, שקר, והעיתונאי הקטן שביניהם.

“פרי מייסון” יצא בשנה הזאת, 2020 וזה אומר שמאחורינו יותר מ-90 שנה של קולנוע. 90 שנה של אור וקול שחברו להם יחדיו ובעיקר 90 שנה של ז’אנרים קולנועיים שונים שהופיעו, מתו, חזרו בתור פרודיה, חזרו בתור פארסה ומתו שוב. לכן כשמישהו מנסה לעשות בדיוק אותו דבר כמו פעם – איכשהו זה יוצא מרענן.

הגיבור של “פרי מייסון” הוא – נחשו. אני באמת לא ראיתי הרבה קולנוע אומנותי או קלאסי בחיי אבל ארבעת הפרקים הראשונים לא יכלו לצעוק חזק יותר “פילם נואר”. יש רצח שהולך ומסתבך, יש גורמים רשמיים באכיפת החוק שכולם מושחתים, מהבלש המשטרתי ועד לתובע, ומולם יש בלש עצמאי אחד בשפל המדרגה, אבל עם חוש צדק מפותח. אפילו כתוביות הפתיחה והמוזיקה לא מתנצלים לרגע.

מה שונה? קודם כל בניגוד לסרטי הפילם נואר המקוריים יש צבע. ויש גם סצנות מוארות בלוס אנג’לס השמשית. חוץ מזה המתח מפנה מקום לדרמה וחוץ מיריות בלתי צפויות יש הרבה מקום לסצנות של דיבורים. ככה נחשף מצבו המדורדר של מייסון שהולם את הסגנון – מזכרונות המלחמה (מלחמת העולם הראשונה) שרודפים אותו ועד ליחסיו המעורערים בואכה לא קיימים עם גרושתו וילדו.

הצפייה מזכירה בעיקר קריאת קומיקס, ויסלחו לי אוהבי הרומנים הגרפים עם הדמויות העגולות. כשאני אומרת קומיקס אני מתכוונת לעלילה עם הרבה פיתולים ודמויות שאפשר לאפיין בשלוש עד חמש מילים – עורך דין טוב אך מזדקן, שוטר מושחת ותובע מושחת ממש.

יש גם קריצות לימינו אנו. דמות נשית שהייתה שולית מאוד בגרסת שנות ה-50 – המזכירה של עורך הדין – מקבלת הרבה יותר אישיות ושוטר שחור שמנסה לפלס את דרכו בעולם הגזעני מקבל דילמה מוסרית. הכול בצורה יחסית עדינה, בלי לכפות נורמות מהיום על פעם אלא רק להזכיר שלחלקנו העבר היה הרבה יותר גרוע.

ואיכשהו, למרות השטחיות, זה עובד. בעיקר בזכות השחקן הראשי – מת’יו ריס – שמגלם דמות כמעט קריקטוריסטית בצורה מאוד אמינה ומעוררת הזדהות. אבל גם שאר החבר’ה לצידו עושים את עבודם. אין כאן איזו תובנה גדולה על סיפור בלשי או המצאה מחדש שלו. פשוט סיפור טוב עם הרבה רעים ומעט טובים ואיש אחד שמנסה להשיג את אותו צדק נעלם.

הדבר הכי מיותר בסדרה הזו הוא כנראה השם שלה. פרי מייסון היה גיבור ספרותי וטלווזיוני מוכר בארצות הברית בשנות ה-50, ומטרת הסדרה הייתה ליצור לו עלילת מקור שכזו, עם ההתחלה העלובה שהביאה לעתיד המזהיר והכול, אבל זה לא תורם שום דבר לעלילה ומי שלא הכיר את מייסון (אני) לא מפסיד כלום. חבל שהיה צריך איזה מותג ישן כדי להחיות סגנון חדש. אבל זה מה שיש לנו ב-2020.