תגית: בחירות

המשוררת ויסלבה שימבורסקה ישבה יום אחד בביתה בקרקוב וכתבה: “אנחנו ילדי התקופה. התקופה היא פוליטית. כל המעשים היומיומיים או הליליים שלך, שלנו, שלכם, הם מעשים פוליטיים”. המילים שנכתבו בפולין לפני עשרות שונים מתאימים להפליא למצב העניינים בשטחים בימים אלו. הרחוב הפלסטיני מגלה אדישות יחסית לבחירות, אולי לא מאמין שאחרי 15 שנה יזכה להגיע לקלפיות ב-22 במאי, אבל הבחירות נמצאות ברקע של כל נושא על סדר היום – מהחשמל בעזה ועד לקורונה.

כשבצינורות של עזה יזרום גז

אפשר לטעון שעצם העובדה שמשבר החשמל בעזה עלה שוב לכותרות הוא הבחירות. מאז 1967 בעזה נסמכים על אספקת חשמל גם מישראל בנוסף למצרים ואפילו כשנבנתה תחנת הכוח בעזה ב-2002 היא לא התיימרה לספק חשמל לכלל הרצועה. ב-15 שנה האחרונה השילוב של גידול באוכלוסייה+הסכסוך בין חמאס לפתח והשתלטות חמאס על הרצועה הביא להתדרדרות במצב ולכך שבמקרה האידאלי לתושבי עזה יש חשמל 16 שעות ביממה. לפני חמש שנים עלה פתרון – להחליף את מקור האנרגיה ולחבר את תחנת הכוח לעזה למאגרי הגז של ישראל.

בעיקרון זו עסקה מסחרית – בין החברה הפלסטינית שמפעילה את תחנת הכוח בעזה לחברת דלק הישראלית שבבעלותה הגז. ועל הנייר זה רעיון מדהים. לפי השליח הקטרי שמתווך בין כולם, המעבר לגז יביא לחשמל 24/7 וגם יפחית ביותר מחצי את העלות החודשית שהרשות הפלסטינית משלמת לישראל עבור החשמל כיום, שאינו מיוצר מגז טבעי.

בשלושת החודשים האחרונים נרשמה התקדמות. הקטרים הודיעו שהאירופאים הסכימו לממן באופן חלקי את הפרויקט ואפילו סיכמו על מי יממן איזה צינורות באיזה חלק (לא עניין פשוט כשהחלק האחד של הצינורות בשטח ישראל והחלק השני בתוך עזה). אבל עוד לפני שנחתם באופן רשמי מסמך מחייב, השחקנים הפוליטיים הרימו את ראשם.

בחמאס לא אהבו את זה שראש הממשלה של הרשות הפלסטינית שוחח עם השליח הקטרי על העסקה – שבסוף היום נוגעת לעזה. מוסא אבו מרזוק מחמאס פנה לאיפה שכל הפוליטיקאים פונים לפרוק עצבים – לטוויטר. “אם עזה תאלץ לייבא גז טבעי מישראל לתחנת החשמל היחידה ברצועה – לא ייתכן שנעמוד ונצפה מהצד”. בתגובה לציוץ הזה, השר ברשות הפלסטינית חוסיין א-שייח’ לא נשאר חייב: “אדון אבו מרזוק, הסכמים נחתמים בין מדינות ולא בין פלגים וארגונים”. הוא נגע בנקודה רגישה – מבחינת הקהילה הבינלאומית, הנציג של העם הפלסטיני הוא הרשות הפלסטינית ולא חמאס. אבל אם חמאס ישיג מספיק מושבים בפרלמנט הפלסטיני בבחירות עוד חודשיים – זה עוד יכול להשתנות.  

חיסונים תמורת קולות  

נכון לכתיבת שורות אלה, 49% מכלל הישראלים (כולל כאלו שלא יכולים להתחסן, נגיד ילדים) התחסנו במנת החיסון השנייה נגד קורונה. מדובר בנתון שהפלסטינים יכולים רק לחלום עליו. אבו מאזן כנראה לא התקשר 30 פעם ביום למנכ”ל פייזר, וגם אם היה מתקשר לרשות הפלסטינית אין את הכסף כדי להקפיץ את עצמה לראש התור. הפלסטינים נאלצו לחכות בצד בחודשים אחרונים יחד עם שאר העולם המתפתח. מה שהם קיבלו זה תרומות – 5,000 מנות מישראל ו-10,000 מנות מרוסיה. אפילו עם המשלוח שהגיע סופסוף אתמול מארגון הבריאות העולמי והמבצע של חיסון 100 אלף פועלים פלסטינים בידי ישראל העלה את אחוז ההתחסנות רק ל-0.05%.

באופן די מדהים, עזה הענייה והמבודדת מבחינה מדינית הצליחה להשיג יותר חיסונים מהרשות הפלסטינית. זה קרה בזכות פלסטיני אחד שמתגורר כבר עשור באיחוד האמירויות – מוחמד דחלאן. דחלאן היה בכיר בפתח ואז הסתכסך עם אבו מאזן. זה הביא להאשמות נגדו בשחיתות ולבריחה מהשטחים. מאז הוא במפרץ, לא רלוונטי רוב הזמן, אבל בהחלט רודף את חלומותיו של אבו מאזן שבטוח שהוא עוד יחזור להעיף אותו מהכיסא. עכשיו דחלאן ניצל את הקשרים שלו עם איחוד האמירויות והביא לעזה 60 אלף מנות חיסון משם – גם הם הגיעו במקור מרוסיה.

בראיון אתמול לערוץ אל-ערביה הוא נשאל על מאמציו לספק חיסונים לרצועה והפנה את האש לאבו מאזן. “אבו מאזן קיבל 2,000 חיסונים מישראל וחילק אותם למשפחתו – ועזה יתומה”. הוא ידע איפה לתקוף. משרד הבריאות הפלסטיני בעצמו הודה שהכמות הקטנה שכבר הגיעה לרשות חולקה לא רק לצוותים רפואיים. היא הגיעה לאנשי אש”ף, לעיתונאים מקורבים ואפילו לירדן – שם מתגוררים קרובי משפחתו של אבו מאזן. באותו ראיון דחלאן הכחיש שהחיסונים שהביא הם “שוחד בחירות” לתושבי הרצועה, אבל גם הודיע שאנשים מטעמו יתמודדו ברשימה לפרלמנט, ככה שקצת קשה להאמין.  

ובינתיים

כפי שמלך צרפת גילה פעם גם שליטים לא דמוקרטיים – כמו חמאס וכמו אבו מאזן בשנים האחרונות – צריכים לגיטימציה ציבורית. אבל עכשיו, כשהתושבים שלהם אולי יוכלו לקבוע את עתידם הפוליטי, כל מנהיג פלסטיני רוצה להראות שהוא זה שדואג להם הכי טוב. חמאס רוצים לרשום את הישג הגז על שמם, הרשות רוצה להראות שהיא הנציגה האמיתית. דחלאן רוצה להוכיח שהוא לא שוכח את תושבי עזה, בניגוד לאבו מאזן – שהטיל עליהם סנקציות כלכליות קשות בעשור האחרון מתוך נקמה במי שהשתלט לו על הרצועה.

מילא אם הוויכוחים הפוליטיים היו מביאים להישגים ממשיים במשהו. אבל אפילו עם הפעילות הנמרצת של דחלאן החיסונים לא מספקים לכלום ונגיף הקורונה משתולל בשטחים. והגז? גם אם יחתם הסכם, הרכבת הצינורות צפויה לקחת שנתיים וחצי וישראל תרצה עוד ערבויות מחמאס לפני שהיא פותחת את הצינורות. אז הפוליטיקאים מנסים לעשות סיבוב אבל הבעיות האקוטיות לא הולכות לשום מקום. ואולי ויסלבה שימבורסקה ידעה גם את זה כשהיא כתבה את הסיום לשיר “ילדי התקופה”: “בינתיים אנשים נהרגו, חיות גוועו, בתים עלו בלהבות ושדות צמחו פרא, כמו בתקופות אחרות – פחות פוליטיות”.   

מזל טוב! אבו מאזן פרסם צו לבחירות בשטחים. בפעם הראשונה אחרי 11 שנה יש צו, ואם יהיו בחירות לפרלמנט הפלסטיני במאי הם יקרו לראשונה אחרי 15 שנה. מאז ההודעה הזאת לפני שבועיים קרו שני דברים שמוכרים למי שמצויים יותר בללכת לקלפי – דיבור על דמוקרטיה וכלכלת בחירות.

“זכויות השהידים לפני הקלפיות”

שלוש הפגנות היו ביום שלישי האחרון בגדה ובעזה. על פניו זה לא מרגש כי שתיים מתוכן היו בערך עשרה אנשים שהתקבצו עם מגפון אבל שווה להקשיב בכל זאת למה שנאמר שם.

קבוצה קטנה של גברים לא צעירים התקבצו מול בית משפט השלום בג’נין. לטענתם, מתנהל נגדם משפט במשך 13 שנה כיוון ש”ניצלו את זכותם לחופש הביטוי”. מבין השורות ניתן היה להניח שמדובר באנשים שהביעו תמיכה בחמאס בזמן ההפיכה ב-2007 – ומאז נרדפים משפטית על ידי הרשות הפלסטינית. ציד תומכי חמאס הוא עניין ותיק בגדה אבל הדובר בהפגנה נתן תשובה מעניינת ללמה זה צריך להיפסק דווקא עכשיו. “אנחנו באווירה של פיוס ושל בחירות”, הוא אמר. ויש בזה משהו, אם אבו מאזן נותן לחמאס להשתתף בבחירות בשטחים ואפילו (תיאורטית) לנצח, אז באיזה נימוק עדיין רודפים תומכים שלהם?

בג’נין לא היו היחידים שהשתמשו בבחירות. בעזה עשו את זה באופן הרבה יותר ממשי והניחו קלפיות בהפגנה של משפחות שהידים. עובדה ידועה היא שהרשות הפלסטינית משלמת קצבאות לאסירים ביטחוניים משוחררים ומשפחות שהידים, עובדה פחות ידועה היא שב-2018 ו-2019 אבו מאזן הסיר מרשימת המוטבים כמה מאות אסירים ומשפחות מעזה, בעיקר כאלו המזוהים עם חמאס והג’יהאד האיסלאמי, בתגובה לכישלון תהליך הפיוס עם חמאס. על הקלפיות המזויפות נכתב “חמאס ופתח – איפה זכויות השהידים?”. בשיהאב, האתר של חמאס, הלכו עם זה עוד יותר וכתבו: “זכויות השהידים לפני הקלפיות”.

בהפגנה השלישית השתתפו הרבה יותר מעשרה אנשים והיא התקיימה מול בית המשפט הפלסטיני העליון באל-בירה שליד רמאללה. חברי איגוד עורכי הדין משביתים באופן חלקי כבר שבוע שני ברציפות את בתי המשפט ברשות. למה? אם לצטט את ראשי המחאה, “התערבות של הרשות המבצעת ברשות השופטת”. במילים קצת יותר ברורות, אבו מאזן הפך לאחרונה את המינוי של ראש בית המשפט העליון מזמני לקבוע וביצע שינויים שנוגעים למינויים של שופטים בבתי המשפט.

כל זה היה יכול להיות לא קשור לפוסט הזה, אלמלא טענת המוחים ששינויים כאלו יכולים להתבצע רק באמצעות הפרלמנט הפלסטיני שלא פעיל כבר 13 שנה, מאז הקרע בין חמאס לפתח. אותו פרלמנט בדיוק אמור להיבחר מחדש ולהתחיל לפעול שוב ב-22 במאי.

שלושת האירועים האלה שופכים קצת אור על מה צו נשיאותי אחד לבחירות, שאולי לא יתממשו, יכול לעשות. עם הדיבור על פרלמנט וחגיגה דמוקרטית, אבו מאזן עלול להעיר שדים ולתת רוח גבית לכל מי שמרגיש מופלה או זנוח על ידי הרשות הפלסטינית.

הבעיות של עזה

השבוע האחרון היה מלא בהבטחות של פוליטיקאים גם ברמאללה. קודם שר העבודה של הרשות הפלסטינית, נסרי אבו ג’וש, הודיע על הסכמה בין הממשלה ללשכות המסחר ואיגודי העובדים על העלאת שכר המינימום מ-1,450 ל-1,950 שקלים בחודש. כששאלו תושבים בשכם על ההבטחה הזאת, אחת אמרה ש”קודם יאכפו את שכר המינימום הקיים”. ואכן, לפי המרכז הפלסטיני לסטטיסטיקה, השכר הממוצע הפלסטיני היה טרם הקורונה 1,017 שקלים – פחות מהמינימום בחוק. זה נובע מעבודה בשחור או מעבודות במשרות חלקיות בלבד.

הבטחה שהעסיקה את התקשורת הרבה יותר הייתה גדולה יותר. אפשר לסכם אותה ב”לפתור את הבעיות של עזה”. השתלטות חמאס על הרצועה הביאה לחילופי שלטון מידיים, נתק בין חמאס לרשות וגם לסנקציות כלכליות של אבו מאזן על עזה – בגלל כישלונות פיוס או רצון להפעיל לחץ. התוצאה היא אלפי בני אדם בעזה שהפסיקו לקבל פנסיה או קצבה או משכורת מהרשות הפלסטינית. לדוגמא – פקיד שעבד במשרד הבריאות בעזה ואז חמאס השתלט על הרצועה, יצא לפנסיה מוקדמת מהרשות כדי שלא ילך לעבוד אצל חמאס, ומקבל משכורת חלקית מאז. איש הזרוע הצבאית של הפתח שהיה אמור להיכנס ל”הסכם המבוקשים” כמו מקביליו בגדה ב-2007 ולהפוך לשוטר נשאר בלי עבודה כשחמאס השתלט. וכן, גם אותם משפחות שהידים מהחלק הראשון שהפסיקו לקבל קצבה מאבו מאזן.

לכל אלו, מבטיחים מקרובים לאבו מאזן בימים האחרונים, יהיה פתרון, אולי אפילו בתחילת פברואר. ג’יבריל רג’וב התראיין לטלוויזיה הפלסטינית וסיכם: “יש סבל בעזה ויש תחושות של אפליה. אבו מאזן הגיש לוועד המרכזי של פתח הצעה לפתור את הבעיות האלה והוא מחויב אליה”.

אז למה לאבו מאזן להבטיח? קודם כל כדי להבטיח קולות של אנשי פתח ורשות. לא סתם אנשי שכם במשאל הרחוב דיברו על “העלאת שכר הפקידים” (של הרשות הפלסטינית) ולא על “העלאת שכר העובדים”. מי שייהנה הם הציבור העיקרי שמקבל משכורת מסודרת – הפקידים שעובדים במשרדים ובמנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. וגם מי שנזנח בעזה על ידי אבו מאזן, באופן אירוני משהו, הם בעיקר אנשי פתח ולא אנשי חמאס.

דבר שני אבו מאזן רוצה להראות לחמאס, ולפלסטינים בכלל, שהוא עושה את כל המאמצים לפיוס לפני הבחירות ואם משהו יכשל וחלילה לא ילכו לקלפי – ברור מי אשם. האפשרות השלישית היא שגם ברמאללה שמעו את הרטוריקה החדשה בהפגנות ופחות התחברו. ה”סוכריות” האלו יכולות לעזור להרגיע את השטח, לתת כסף שימנע מאנשים להפגין ולדבר על דמוקרטיה. בסוף היום הבחירות האלה עוזרות לאבו מאזן רק אם הן מאפשרות יציבות. אם יוכח שהן מביאות את ההפך – מחזקות את חמאס או מייצרות תסיסה – הקלפי תישאר הרחק בדמיון.