תגית: עזה

סבב הלחימה האחרון היה קצת אחר עבורי. האישי והאקטואלי תמיד מגיעים בערבוביה, אבל כשעוד מבצע בעזה החל בתאריך הלידה המשוער שלי וילדתי בערך 30 שעות אחרי הפסקת האש, הרגשתי שהגעתי לשיא. המשמעות הפרקטית הייתה שאת רוב המבצע לא סיקרתי באופן שוטף, אלא הסתכלתי מהצד. וזו הייתה חוויה מוזרה, אבל כזו שגם חידדה לי קצת דברים שקשה לקלוט שרואים את האירועים מקרוב.

1. המבצע הזה הבהיר באופן סופי שישראל יצרה מפלצת וקוראים לה הג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני. ישראל לא אחראית להקמת הארגון (תודה למהפכה האיסלאמית באיראן) וודאי לא על מימון או נקיטה ביד חלשה נגדו (איראן וחמאס הן הכתובת) אבל טריק הבידול הזה, להילחם רק נגד ארגון מספר 2 בעזה, הוא שהביא אותו לממדים שהוא היום. את הסימנים היה אפשר לראות בראיונות השונים שקיים זיאד נחאלה, מנהיג ארגון הג’יהאד האיסלאמי (בשולי הדברים: אדם חסר כריזמה, ולפי השמועות גם פחות נאמן אידאולוגית לכל הרעיון האיסלאמי מקודמו רמדאן שלח) מאז המבצע הראשון שניהלה ישראל רק נגד הג’יהאד לפני ארבע שנים ועד היום. אז עוד נראה נחאלה קצת בהלם מהמעמד, בראיון אחד אפילו הודה לחמאס וקרא להם “הריבון ברצועת עזה בשטח”, אבל אחרי “עלות השחר” ב-2022 כבר הביע אכזבה ואמר שהופעלו עליו לחצים כדי לסיים את הלחימה, והפעם? שש הדקות בחצות אחרי הפסקת האש שבמהלכם סיכם את המבצע היו עם כמויות פאתוס לא פרופורציונלית לאירוע, יותר ברטוריקה של ג’ינגס חאן, לא של ארגון עם כמה אלפי פעילים שכל שדרת הפיקוד שלו חוסלה תוך חמישה ימים.

2. מילא ישראל הייתה יוצרת מפלצת ודבקה במאבק איתה. אבל המטריד במיוחד במבצע האחרון היה מותו של אותו הפרד ומשול שיצר מלכתחילה את המפלצת. כל הקטע בלהילחם רק מול ארגון מספר 2 הייתה כדי להחליש את המערכה, להפריד בין 1 ל-2 ואולי כבונוס גם לגרום ל-1 להיראות רע. במבצע כזה, כאשר החמ”ל המשותף של הפלגים הפלסטינים – גוף בשליטת חמאס – מקבל אחריות על ירי ומאשר הפסקות אש, לא נשאר מזה הרבה. זה הגיע לשיאים אבסורדים עם הודעה של ערוץ הבית של חמאס על הפסקת אש אבל בלי אישור של הג’יהאד האיסלאמי, ולתדרוכים של גורמים ישראלים שקראו לחמאס ארגון חלש כי הוא לא מצליח להשתלט על הג’יהאד האיסלאמי. שאלת כמה חמאס לא רוצה או לא יכול בצד, אתם מודעים לעובדה שישראל יצרה את המצב שבו מישהו בכלל שואל אותם אם הם מסכימים להפסקת אש?!

3. הרטוריקה הישראלית הייתה צורמת, במיוחד למי שמכיר את דף המסרים של הצד השני. זה לא היה רק ניסוחים מעורפלים שאמרו כוח אבל בעצם אמרו “אנחנו חותרים להפסקת האש”, ה-צירוף שנאמר לאחר ההודעה על הפסקת הירי היה “שיננו את המשוואה”. מדובר בהמצאה עזתית, ובכל מקרה זה נשמע יותר טוב בערבית. רטוריקה ושידור ביטחון זה חשוב, אבל יש סיבה שארגוני טרור טובים במילים גבוהות, זה כדי להסתיר הישגים מועט, מטרות אכזריות, ואפס עתיד למכור לאנשים שנמצאים בצד שלהם. מדינת ישראל איננה ארגון טרור. כשמדברים על הישגים, כדאי לדבר פשוט.

4. כמו בחגורה שחורה ובעלות השחר, גם המבצע היזום הזה נגד הג’יהאד האיסלאמי נפתח בחיסול ממוקד. בניגוד לחיסולים הקודמים, כאן היה מספר גבוה מאוד של תושבי עזה בלתי מעורבים – עשרה – שנהרגו יחד עם שלושת אנשי הג’יהאד. 4 מהם ילדים, בגילאי 5-17. הדיון בשאלת הלמה, איך ומדוע, גרר בעצמו דיון מטא על האם זה בכלל לגיטימי, אז הנה דעתי המתונה: הדיון לא יכול להיות על עצם הדיון. חובה לשאול שאלות ולבקר כמו “למה” ו”מי קיבל את ההחלטה” גם תוך כדי מלחמה. מלחמה היא עניין פוליטי, כלומר משהו שמנהיגים (במדינה דמוקרטית כאלו שנבחרו על ידי הציבור) מחליטים עליו ולכן ראוי לדון בו. הרי לא נדמיין מצב שבו יהיו פה מגעים לשלום ולא יהיה בהם דיון, אין סיבה שמלחמה תהיה משהו חסין מביקורת.

5. בפעם השנייה בשנה, מדינת ישראל הוציאה הודעה רשמית על הפסקת האש. כל הכבוד לממשלה שהבינה שלהסתמך על דיווחים מאל-ג’זירה זה אחלה לאגו של כתבי פלסטינים (כולל אני) אבל גרוע מאוד לאזרחי ישראל. אגב, גם בהודעה הזו וגם בזו שקדמה לה, בתום “עלות השחר”, נכתב תודה למצרים ומשהו שאמר שקט ייענה בשקט, אבל לא נכתב שם נגד מי בעצם הייתה הלחימה ומול מי הופסקה האש עכשיו. אולי זו חלק מהבעיה. אחרי 20 שעות אותו שקט ייענה בשקט שהוזכר שם הופר – רקטה נורתה לעוטף וצה”ל תקף בתגובה בעזה.

תמונות של פגישות בין בכירים בחלל מהודר וייצוגי – מה שנקרא בשפת המקצועית פוטו-אפ – הן דבר נפלא. הרי מה מטרתן? לומר “נפגשנו”. לפעמים הפגישה תהיה קצרה בערך כמו הצילום, לפעמים יהיו דגלים ברקע, אבל זה איזה בדרך כלל איזשהו כיסוי. הנפגשים רוצים לשדר משהו יפה בתמונה, להסתיר את חילוקי הדעות וההתכתשויות שלפעמים מובילים לפגישות ולהחליק את הכול מתחת לכורסאות יפות וחליפות. במקרה של תמונת הפגישה בין אבו מאזן לאיסמעיל הנייה משהו מהאמת המלוכלכת קצת דלף לצילום.

לא צריך פה ניתוח אומנותי של החיוך המאולץ של אבו מאזן או את של הידיים של נשיא אלג’יריה עבד אל-מג’יד תבון, שמחזיקות את שני הפלסטינים יחד, כדי להבין שאהבה גדולה אין פה. פגישה כזו בין מנהיג חמאס לאבו מאזן לא הייתה ככל הנראה בשש השנים האחרונות ותיעוד מפגישה כזו לא היה בערך עשור. הפיוס הפנים פלסטיני במצב קטטוני, שיחות רציניות לא היו מאז 2017.

אבל התמונה הזו הצביעה על משהו יותר גרוע מעמידה במקום. איסמאעיל הנייה הוזמן במקביל לאבו מאזן לחגיגות שישים שנות עצמאות לאלג’יריה. הוא ישב, כמוהו, ביציע וצפה במצעד הצבאי. הפגישה הזו שלהם, בפרבר של הבירה אלג’יר, לא נעשתה בחסות ניסיונות לפיוס – כששני הצדדים נפגשים לצורך יישור ההדורים – היא נעשתה כפגישה בין שני מנהיגים ערבים. אבו מאזן היה יכול באותה מידה להיפגש עם א-סיסי או המלך עבדאללה באירוע האלג’יראי, אבל הוא נפגש עם מי שגזל ממנו (לשיטתו) את הרצועה בהפיכה אלימה ומחזיק בה כבר 15 שנה. בכלל, עצם ההזמנה של הנייה לאירוע הזה מעידה שהאלג’יראים הבינו שזה המצב. אבו מאזן אחראי על הגדה, הנייה על עזה. אם רוצים להזמין את הפלסטינים צריך לשמור מינימום שני מקומות, אחד לא יספיק. הסכסוך עבר מרמת פנדמיה לאנדמיה. לא נעים, אבל חיים עם זה.

אבל למרות האדישות סיפור אחר בשבוע שעבר הוכיח כמה הפירוד הזה ממשיך להשפיע על החיים היומיומיים. אביו של מוחמד חג’אזי, נער חולה סרטן מעזה, צילם את בנו מספר על שאירע לו כשהשיג סופסוף אישור יציאה מהרצועה לטיפול רפואי בבית חולים פלסטיני בשכם. 100 אלף איש ראו את הסרטון הזה תוך כמה ימים. בית החולים אל-נג’אח סירב לקבל אותו, לדברי האב כיוון שלא הועבר אליו הכסף הדרוש מהרשות הפלסטינית. בשנה האחרונה היו שני מקרים כאלו, גם כן של נערים חולי סרטן מעזה, שנפטרו לאחר שלא קיבלו טיפול רפואי בבתי חולים פלסטיניים בשטחי הרשות הפלסטינית. אין קופת חולים ברשות הפלסטינית, ויש מחלקה אחת במשרד הבריאות שהיא מחליטה מי יקבל טיפול ומי לא, ומסתבר שקל לה יותר להזניח נערים מעזה.

צריך לומר ביושר: הבעיה ביציאה מעזה היא כפולה – לא רק בהשגת טיפול פלסטיני אלא גם מצד ישראל שמקשה מאוד על היציאה לטיפולים – אבל בשלושת המקרים שהוזכרו הזעם הציבורי הופנה לא רק לישראל אלא גם לבתי החולים שסירבו להכניס את החולים למרות מצבם. וככה הסכסוך הפנים פלסטיני משפיע על החיים עצמם. מרגע שחמאס השתלט על הרצועה ועד היום יש בתחומים האזרחיים בוקה ומבולקה – ישראל הקשתה מאוד בכל מיני תחומים כי שולט שם ארגון טרור, הרשות הפלסטינית עדיין שולטת על חלק מהמוסדות, בטח על הדברים שדורשים קשר עם ישראל, אבל היא לא באמת נמצאת שם. אבו מאזן מתגאה בכך שהוא המנהיג של העם הפלסטיני אבל עשה סנקציות על תושבי הרצועה כשהיה לו נוח. חמאס לא מוכן לזוז מילימטר אבל ממש לא רוצה להתחיל להתעסק עם בריאות וביוב ומתאים לו שזה נותר בידי אבו מאזן.

הפיצול בין עזה לגדה משמש הרבה פעמים כלי בטיעונים פוליטיים של ישראלים, אבל הוא קודם כל בעיה פלסטינית, אולי הבעיה הכי גדולה – עוד לפני הסכסוך עם ישראל. היום, בחלק מהדברים לפחות, הנהגת הפלסטינים מפוצלת בדעתה לגבי איך להתנהג עם ישראל. האם לירות רקטות או לעשות תיאום ביטחוני. זה טוב או רע ליהודים, תלוי את מי שואלים, אבל ודאי שזה רע לפלסטינים. לפי התמונה מאלג’יר הסיכוי שהמצב הזה ייפתר או אפילו ישתפר לא נראה לעין.

מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר נאם את נאומו אתמול על במה קטנה. היה שם סטנדר שתאם את תמונת הרקע, שני דגלי פלסטין ודגל חמאס אחד. זה היה הנאום הפומבי הראשון של סינוואר מזה כמעט שנה, והדגש הוא על הפומבי. באופן לא מפתיע מנהיג חמאס בעזה לא הכריז שם על שלום עם ישראל וגם לא על פתיחה במלחמה כוללת – המסר בעיקרו נשאר אותו מסר – הוא פשוט התעטף בהרבה מאוד טריקים של טלוויזיה.

לדוגמא – הדיבור האיטי. סינוואר הוא גם ככה אדם שמדבר בקצב סביר בנאומים, אבל הפעם הוא ממש האט את דבריו. נעצר בין משפטים, לקח נשימה בנאום הארוך גם כך (כמעט שעה). הבמה לא הייתה סתם כדי להגביה אותו מול קהל העיתונאים ואנשי חמאס שבא לצפות – היא הייתה אביזר במה באיום המרכזי שלו: לא נרשה שתמונות כאלו (של שוטרים בהר הבית) יחזרו על עצמם. אמר והצביע על התמונה שמאחוריו. בשביל לעשות מהלך כזה צריך לחשוב, להתאמן, לזכור מתי צריך להצביע אחורה. הנאום היה כתוב מהדף. לפחות בחלקו והערבית הייתה בהתאם – גבוהה ומליצית. ערבית היא גם ככה שפה עם פאתוס שאין בהכרח לעברית אבל הפעם סינוואר העלה למאתיים. כל אלו ועוד באו להגביר את הדרמה ואז להעלות אותה עוד קצת. להפוך את האיום נגד ישראל לכזה שייזכר.

נאום של מנהיג חמאס, לא בעזה

מבחינה פנים חמאסית – אם הייתי מנהיג חמאס והבוס של סינוואר איסמאעיל הנייה, הייתי קצת מודאגת אחרי אתמול. כי בנאום הזה של סינוואר היו שאיפות כלל חמאסיות, שלא לומר כלל פלסטיניות. הוא פתח בדברי שבח ארוכים ארוכים לכל הפלסטינים (בראייתו) – בתוך שטח מדינת ישראל, בפזורה, בגדה המערבית. ברך וברך את המחבלים בפיגועים האחרונים. וגם הקריאה שלו לפעולה הייתה מחוץ למנדט שלו כביכול, קרא לפלסטינים שמחוץ לאזורנו להמשיך וללחוץ על ישראל במישור הבינלאומי, קרא לערבים שבישראל לבצע פיגועים. רק בחלק קטן מדבריו התייחס לרצועת עזה, שעליה לכאורה הוא מופקד.

זה, כמו כל שאר הנאום, לא היה במקרה. סינוואר עצר כמה פעמים לנגב את הזיעה בנאום הזה, ונראה היה שפיזית הוא השקיע בו אנרגיה רבה. אולי לשאיפות הגדולה שלו תרמה העובדה שבניגוד לעבר (בשנים 2015-219 בערך), מנהיג הארגון הכללי לא נמצא ברצועת עזה אלא בקטר. רחוק מהעין ומאפשר למנהיג חמאס בעזה לפרוס כנפיים. בעבר הייתה דינמיקה של חילוקי דעות בין מנהיג חמאס הקודם חאלד משעל למנהיג חמאס בעזה הקודם אז הנייה – היא צפה על פני השטח בשאלה אם להסכים להפסקת אש במבצע צוק איתן ב-2014. הפעם לא נראה שיש התנגשות כזו, הנייה עדיין ניהל ומנהל מדוחא את ענייני הרגיעה דרך הטלפון, אבל כן נראה שלעובד תחתיו יש שאיפות גדולות יותר, ואולי בעתיד הם יוכלו להגיע לכדי התנגשות.   

טרור: ללכת עם ולהרגיש בלי

ואחרי כל האסתטיקה והפוליטיקה הפנימית – נשארנו עם הפנייה לישראל. קשה לומר שסינוואר נראה שמח אתמול, אבל בהחלט מעודד, מחוזק. ובכל הכנות – יש לו על מה. אחרי חודש ומשהו מתוחים מאוד עם פיגועים קשים חמאס נמצא במקום טוב. הוא משמר את היותו “שומר ירושלים” – גורם שישראל לוקחת בחשבון כשהיא חושבת אם לעשות משהו בעיר העתיקה ובהר הבית – ובמקביל ממשיך ללבות את האש ביהודה ושומרון ובתוך ישראל, כל זה – בלי לשלם על זה כמעט שום מחיר כארגון ובלי לפתוח במערכה כוללת עם ישראל. בנאום של סינוואר הוא העביר היטב את המסר: נמשיך לרקוד על שתי החתונות האלו.

המשוררת ויסלבה שימבורסקה ישבה יום אחד בביתה בקרקוב וכתבה: “אנחנו ילדי התקופה. התקופה היא פוליטית. כל המעשים היומיומיים או הליליים שלך, שלנו, שלכם, הם מעשים פוליטיים”. המילים שנכתבו בפולין לפני עשרות שונים מתאימים להפליא למצב העניינים בשטחים בימים אלו. הרחוב הפלסטיני מגלה אדישות יחסית לבחירות, אולי לא מאמין שאחרי 15 שנה יזכה להגיע לקלפיות ב-22 במאי, אבל הבחירות נמצאות ברקע של כל נושא על סדר היום – מהחשמל בעזה ועד לקורונה.

כשבצינורות של עזה יזרום גז

אפשר לטעון שעצם העובדה שמשבר החשמל בעזה עלה שוב לכותרות הוא הבחירות. מאז 1967 בעזה נסמכים על אספקת חשמל גם מישראל בנוסף למצרים ואפילו כשנבנתה תחנת הכוח בעזה ב-2002 היא לא התיימרה לספק חשמל לכלל הרצועה. ב-15 שנה האחרונה השילוב של גידול באוכלוסייה+הסכסוך בין חמאס לפתח והשתלטות חמאס על הרצועה הביא להתדרדרות במצב ולכך שבמקרה האידאלי לתושבי עזה יש חשמל 16 שעות ביממה. לפני חמש שנים עלה פתרון – להחליף את מקור האנרגיה ולחבר את תחנת הכוח לעזה למאגרי הגז של ישראל.

בעיקרון זו עסקה מסחרית – בין החברה הפלסטינית שמפעילה את תחנת הכוח בעזה לחברת דלק הישראלית שבבעלותה הגז. ועל הנייר זה רעיון מדהים. לפי השליח הקטרי שמתווך בין כולם, המעבר לגז יביא לחשמל 24/7 וגם יפחית ביותר מחצי את העלות החודשית שהרשות הפלסטינית משלמת לישראל עבור החשמל כיום, שאינו מיוצר מגז טבעי.

בשלושת החודשים האחרונים נרשמה התקדמות. הקטרים הודיעו שהאירופאים הסכימו לממן באופן חלקי את הפרויקט ואפילו סיכמו על מי יממן איזה צינורות באיזה חלק (לא עניין פשוט כשהחלק האחד של הצינורות בשטח ישראל והחלק השני בתוך עזה). אבל עוד לפני שנחתם באופן רשמי מסמך מחייב, השחקנים הפוליטיים הרימו את ראשם.

בחמאס לא אהבו את זה שראש הממשלה של הרשות הפלסטינית שוחח עם השליח הקטרי על העסקה – שבסוף היום נוגעת לעזה. מוסא אבו מרזוק מחמאס פנה לאיפה שכל הפוליטיקאים פונים לפרוק עצבים – לטוויטר. “אם עזה תאלץ לייבא גז טבעי מישראל לתחנת החשמל היחידה ברצועה – לא ייתכן שנעמוד ונצפה מהצד”. בתגובה לציוץ הזה, השר ברשות הפלסטינית חוסיין א-שייח’ לא נשאר חייב: “אדון אבו מרזוק, הסכמים נחתמים בין מדינות ולא בין פלגים וארגונים”. הוא נגע בנקודה רגישה – מבחינת הקהילה הבינלאומית, הנציג של העם הפלסטיני הוא הרשות הפלסטינית ולא חמאס. אבל אם חמאס ישיג מספיק מושבים בפרלמנט הפלסטיני בבחירות עוד חודשיים – זה עוד יכול להשתנות.  

חיסונים תמורת קולות  

נכון לכתיבת שורות אלה, 49% מכלל הישראלים (כולל כאלו שלא יכולים להתחסן, נגיד ילדים) התחסנו במנת החיסון השנייה נגד קורונה. מדובר בנתון שהפלסטינים יכולים רק לחלום עליו. אבו מאזן כנראה לא התקשר 30 פעם ביום למנכ”ל פייזר, וגם אם היה מתקשר לרשות הפלסטינית אין את הכסף כדי להקפיץ את עצמה לראש התור. הפלסטינים נאלצו לחכות בצד בחודשים אחרונים יחד עם שאר העולם המתפתח. מה שהם קיבלו זה תרומות – 5,000 מנות מישראל ו-10,000 מנות מרוסיה. אפילו עם המשלוח שהגיע סופסוף אתמול מארגון הבריאות העולמי והמבצע של חיסון 100 אלף פועלים פלסטינים בידי ישראל העלה את אחוז ההתחסנות רק ל-0.05%.

באופן די מדהים, עזה הענייה והמבודדת מבחינה מדינית הצליחה להשיג יותר חיסונים מהרשות הפלסטינית. זה קרה בזכות פלסטיני אחד שמתגורר כבר עשור באיחוד האמירויות – מוחמד דחלאן. דחלאן היה בכיר בפתח ואז הסתכסך עם אבו מאזן. זה הביא להאשמות נגדו בשחיתות ולבריחה מהשטחים. מאז הוא במפרץ, לא רלוונטי רוב הזמן, אבל בהחלט רודף את חלומותיו של אבו מאזן שבטוח שהוא עוד יחזור להעיף אותו מהכיסא. עכשיו דחלאן ניצל את הקשרים שלו עם איחוד האמירויות והביא לעזה 60 אלף מנות חיסון משם – גם הם הגיעו במקור מרוסיה.

בראיון אתמול לערוץ אל-ערביה הוא נשאל על מאמציו לספק חיסונים לרצועה והפנה את האש לאבו מאזן. “אבו מאזן קיבל 2,000 חיסונים מישראל וחילק אותם למשפחתו – ועזה יתומה”. הוא ידע איפה לתקוף. משרד הבריאות הפלסטיני בעצמו הודה שהכמות הקטנה שכבר הגיעה לרשות חולקה לא רק לצוותים רפואיים. היא הגיעה לאנשי אש”ף, לעיתונאים מקורבים ואפילו לירדן – שם מתגוררים קרובי משפחתו של אבו מאזן. באותו ראיון דחלאן הכחיש שהחיסונים שהביא הם “שוחד בחירות” לתושבי הרצועה, אבל גם הודיע שאנשים מטעמו יתמודדו ברשימה לפרלמנט, ככה שקצת קשה להאמין.  

ובינתיים

כפי שמלך צרפת גילה פעם גם שליטים לא דמוקרטיים – כמו חמאס וכמו אבו מאזן בשנים האחרונות – צריכים לגיטימציה ציבורית. אבל עכשיו, כשהתושבים שלהם אולי יוכלו לקבוע את עתידם הפוליטי, כל מנהיג פלסטיני רוצה להראות שהוא זה שדואג להם הכי טוב. חמאס רוצים לרשום את הישג הגז על שמם, הרשות רוצה להראות שהיא הנציגה האמיתית. דחלאן רוצה להוכיח שהוא לא שוכח את תושבי עזה, בניגוד לאבו מאזן – שהטיל עליהם סנקציות כלכליות קשות בעשור האחרון מתוך נקמה במי שהשתלט לו על הרצועה.

מילא אם הוויכוחים הפוליטיים היו מביאים להישגים ממשיים במשהו. אבל אפילו עם הפעילות הנמרצת של דחלאן החיסונים לא מספקים לכלום ונגיף הקורונה משתולל בשטחים. והגז? גם אם יחתם הסכם, הרכבת הצינורות צפויה לקחת שנתיים וחצי וישראל תרצה עוד ערבויות מחמאס לפני שהיא פותחת את הצינורות. אז הפוליטיקאים מנסים לעשות סיבוב אבל הבעיות האקוטיות לא הולכות לשום מקום. ואולי ויסלבה שימבורסקה ידעה גם את זה כשהיא כתבה את הסיום לשיר “ילדי התקופה”: “בינתיים אנשים נהרגו, חיות גוועו, בתים עלו בלהבות ושדות צמחו פרא, כמו בתקופות אחרות – פחות פוליטיות”.   

חמאס נלחץ מהקורונה והעדיף את השקט אבל מי יודע כמה זמן זה ימשך. כמה הערות על הסכם הרגיעה בין ישראל לחמאס.

1. לפני שבוע לא הייתי מנחשת שזה ייגמר ככה. עשרות בלוני תבערה ונפץ שוגרו על העוטף והאיומים של חמאס היו בהתאם. ההבטחה להאריך את הכסף הקטרי לא עזרה וחמאס היה נחוש להוציא יותר מישראל – אם לא בבלונים אז ברקטות.

ואז הגיעה הקורונה. אחרי שבעה חודשים התגלו חולי קורונה בתוך הרצועה ועזה נכנסה לפאניקה.שני מיליון בני אדם הצטוו להישאר בבתים בלי חשמל כי ישראל הפסיקה את הכנסת הדלק לעזה. חמאס איים בהסלמה אם לא ייכנס סיוע רפואי אבל גם הפך ללחיץ הרבה יותר וכזה שצריך עזרה עכשיו. לא סתם נכתב בהודעה הרשמית על ההסכם נכתב שעזה תקבל את כל הציוד הדרוש להתמודדות עם הנגיף.

2. באופן נדיר להסכם הפסקת האש הנוכחית יש מתווך אחד – השליח הקטרי לאזור, מוחמד אל-עמאדי. המשלחת מטעם המודיעין המצרי שהייתה ברצועה לפני שבועיים נשכחה והקטרים השתלטו על העסק. מהשיחה בין מנהיג חמאס איסמאעיל הנייה לשר החוץ הקטרי דקות לפני ההודעה על ההסכם ועד להצהרה הרשמית של חמאס שכללה ברכות למדינה המפרצית. אולי בצדק מסויים – המצרים באו והלכו אבל השליח הקטרי נשאר כאן כמעט שבוע, נסע הלוך ושוב מעזה לתל אביב, עד שהושג ההסכם. זה הישג בשבילו אבל היתרון במתווכים השונים הוא שיש כמה דרכים להגיע אל חמאס. ההיעלמות של אחד מהמתווכים על המפה היא לא חדשות טובות לישראל, בטח כשמדובר במתווכים ותיקים כמו מצרים שחולקים גבול עם עזה.

3. מהצד העזתי מי שהכריע לא היה מי מנהיג הארגון איסמאעיל הנייה שלאורך ההסלמה שלח הודעות מטורקיה אלא מי שחתם על ההודעה הרשמית– מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר. ההודעה על הסכם הפסקת האש יצאה ממשרדו ולא ממטה הארגון הכללי ואפילו השליח הקטרי דאג לפרגן לו בתגובתו על ההסכם וציין כי נהג ב”אחריות רבה”. זה לא אומר שהמאבק בין הנייה לסינוואר נגמר אבל זה בהחלט עוד הוכחה שבהחלטות טקטיות של סבב או לא סבב – סינוואר הוא האיש הקובע.

4. על פניו אין חדש תחת השמש וכבר ראינו הרבה הפסקות אש עם חמאס אבל משהו בטונים הנוכחיים היו בכל זאת קצת שונה. קודם כל, ההודעה הרשמית של חמאס הייתה חריגה מאוד. הארגון ששולט על הרצועה לא הוציא הודעות כאלו בסיום סבבי לחימה קשים יותר עם ישראל, מקסימום הדוברים אישרו דיווחים על הפסקת אש באל-ג’זירה. לא רק זה – דובר חמאס, חאזם קאסם, עלה לשידור בערוץ אל-אקצא דקות לאחר ההודעה וכינה אותו “צעד בדרך לשבירת המצור”. זה אולי נשמע לוחמני אבל אמירה כזו על הסכם עם ישראל היא מתונה מאוד ומצביעה על הצדקה ארוכת טווח למנגנון הזה שנקרא הסכמים עם ישראל.  

5. ואחרי הכול צריך לזכור שההסכם הזה שברירי מאוד. חמאס מחליט על שלום או מלחמה לפי הצרכים שלו – עכשיו, ברגע הזה, סינוואר חושב שעדיף לו לקבל ציוד רפואי לקורונה והבטחה לתשתיות מאשר להמשיך ולשגר בלונים, אבל בשנייה שהפרויקטים ייתעכבו או שהכסף ייגמר – ישראל תחטוף שוב.