עבד אל-חמיד סאבירי הוא קשר בנבחרת מרוקו בכדורגל. יש לו מיליון ו-400 אלף עוקבים באינסטגרם ומי מהם שנכנס לאפליקציה אתמול היה יכול לראות את התמונה של סאבירי עטוף בדגל פלסטין, לצד המילה “חופש” באנגלית ואימוג’י של יונה. הפוסט הזה כבר לא באמת יכול להפתיע אף אחד שעוקב אחרי המונדיאל הזה. כמעט מההתחלה דגל פלסטין נכח באצטדיונים, ברחוב, על כתפיהם של אוהדים, איפה לא. מנקודת המבט הישראלית זה סוקר בעיקר בהיקשרי “עימותים עם כתבים ישראלים” אבל גם כשלא עמדו אנשים ודיברו עברית מול מצלמה אפשר היה להתרשם שיש ניסיון משמעותי להציג את הזהות הפלסטינית באירוע הבינלאומי הזה.
למרות כל זה, אין הרבה פלסטינים שהגיעו למשחקים בקטר. ההסדר עם פיפ”א – טיסות ישירות תמורת פתיחת האפשרות לפלסטינים לטוס מנתב”ג – לא באמת פתח את שערי נמל התעופה לתושבי עזה או יהודה ושומרון, בעיקר בגלל אישור מאוד מאוחר, הרבה אחרי שכבר טיסות נסגרו. הפלסטינים שכן רצו ותכננו מראש להגיע לאליפות נסעו כמו שנוסעים תמיד, בטיסה מירדן, אבל עד כמה שהצלחתי להבין, הרבה פלסטינים כאלו אין. טיסה לחו”ל היא עניין יקר ואין הרבה פלסטינים שיכולים להרשות את זה לעצמם.
אדם יכול לשאול את עצמו – אז איך שיש מעט פלסטינים אבל הרבה פרו-פלסטינים במקום אחד?
יש את המובן מאליו – קטר היא מדינה שתומכת מאוד בפלסטינים ובשנים האחרונות אפילו מעבירה להם כסף באופן חודשי. בעשר השנים האחרונות מתארחים שם בכירי חמאס – כלומר קהילה פלסטינית גולה יש שם ועוד איך. חוץ מזה, קיבוץ הגלויות של המונדיאל הזה הביא לקטר גם אלג’יראים, מצרים, ירדנים, לבנונים, ועוד רבים רבים מהעולם הערבי (ולא רק) שרצו לנצל את ההזדמנות כדי להביע הזדהות עם “הסוגיה הפלסטינית”.
יש גם קמפיין רשת שיצא קצת לפני שריקת הפתיחה, הבין את ההזדמנות שבמונדיאל ראשון במדינה ערבי וגם קרא לכמה שיותר אנשים להניף דגלי פלסטין באצטדיונים. סתם דוגמא – בימים אלו נערך “פסטיבל פלסטין” בדוחא ששואף להציג את התרבות הפלסטינית ומאפשר לאנשים לרשום על קיר את המסר שלהם לפלסטינים. עד כמה שאפשר להתרשם מרחוק, מארגניו אינם פלסטינים אסלים, אלא קטרים.
אנשים חכמים ידחקו אותי לפינה וישאלו “מה זה אומר הזדהות עם הסוגיה הפלסטינית?” ולהם אני אגיד שאלה טובה. כלומר, אני לא באמת יודעת, זה תלוי בבנאדם.
יש אנשים שמבחינתם להניף את דגל פלסטין או לקרוא “לשחרר את פלסטין” אחרי ניצחון זה העניין. אם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שמבחינת הרבה מאוד אנשים בקטר – פלסטין היא כבושה, הפלסטינים מדוכאים ולכן באירוע פומבי, בטח במקום שמאפשר בקלות לעשות דברים כאלה, הם רוצים לעורר מודעות. האם הם מתכוונים לגבולות 48/67? לאן הם חושבים שכל היהודים שנמצאים בישראל צריכים ללכת אם פלסטין תשתחרר? לא יודעת, אני גם לא בטוחה שהם יודעים או שזה רלוונטי מבחינתם. העניין פה הוא רגשי. עבד אל-חמיד סאבירי הוא בן 26 ויש לו חיים עמוסים בתור כדורגלן, לא נראה לי שהוא מעביר את ימיו בהתעמקות בשורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובפתרונות האפשריים. זה לא אומר שנטיית הלב של המרוקאי עם הפלסטינים היא לא אותנטית. להפך. זה עניין רגשי.
לפני שנתיים ישראל חתמה על כמה הסכמים לנרמול היחסים עם מדינות ערביות. אם יש משהו שאפשר ללמוד מענייני המונדיאל זה שאין פה שחור ולבן – העולם הערבי לא שונא אותנו לחלוטין ובחיים לא יסכים לעשות שום צעד כל עוד לא יסתיים הכיבוש. הנה, עובדה, נעשו צעדים ומרוקאים, סודנים וחלק מאנשי המפרץ מנהלים היום קשרים גלויים ואפילו חמים בחלקם עם ישראל וישראלים. מצד שני, לא סיימנו את האיבה של הערבים לישראל בכך שחתמנו על הסכמים עם מדינות. הרגש הטבעי ואפילו הפופולרי הוא תמיכה בפלסטינים נגד ישראל. הפלסטינים סובלים מידי ישראל הוא עדיין מה שהרבה מאוד תושבי מדינות ערב רואים בטלוויזיה, קוראים בטוויטר ושומעים מקרובי משפחה שלהם ובשבילם שינוי ביחס לישראל מותנה בפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, או לכל הפחות שינוי משמעותי בו. זו המציאות, היא מורכבת. אם המסר הזה יחלחל קצת יותר אז היה שווה שמשחקי כדורגל ישתלטו על השיח הציבורי לאיזה חודש.