“בלי קשר למה שקרה כאן, אנחנו מדברים על השייח’ פאדי השכן…הוא מהשכנים הכי טובים כאן”, כך אמר כמה שעות אחרי הפיגוע מדחת דיבא, שכנו של המחבל פאדי אבו שחידם במחנה הפליטים שועפאט. אחד מתלמידיו סיפר עליו בדמעות: “הוא היה אחלה מורה”. עדויות האופי האלו הם ההוכחה הכי טובה למה שחריג בפיגוע שהתרחש אתמול בבוקר. אנחנו בישראל התרגלנו בשנים האחרונות למחבלים צעירים, אלמונים בקהילתם. חלקם אפילו חיו בשולי החברה (היו מכורים לסמים או סבלו מבעיות נפשיות) והפיגוע היה בשבילם “התאבדות על ידי חייל”. זה לא המקרה של פאדי אבו שחידם.
אבו שחידם היה אדם מבוגר, בן 42 ואב לחמישה, מורה לאסלאם בבית ספר בראס אל-עאמוד ואימאם שהוביל תפילות במחנה הפליטים שועפאט וגם במסגד אל-אקצא. מי שיש לו עמוד בפייסבוק עם ח’וטבות – דרשות דתיות שהוא מעביר בכל שישי, הוא אדם עם מעמד – לפחות בשכונה שלו. כל זה מתחבר לשיוך הארגוני שלו – איש דעווה (הטפה דתית) של חמאס. “מפקד חמאס במחנה הפליטים שועפאט”, קראו לו בהודעת האבל של הארגון. זה לא חבר חולייה שגייסו לפני שנה כדי לירות על מכוניות, אלא אחד ששייך באופן עמוק לזרם האיסלאמיסטי, עם דרשות נגד חיזבאללה ואסד (כי הם משהו שאינו סוני) ועד כמה שאפשר להבין מבלי לראות את נפשו של האדם – גם מוסלמי דתי מאוד.
אם אבו שחידם היה גר במחנה הפליטים אל-עמארי ברמאללה, היה הרבה יותר קל לישראל, אבל הוא נולד וגדל במחנה הפליטים היחיד שנמצא תחת שליטה ישראלית – בשטח המונציפלי של עיר הבירה, אבל מחוץ לגדר ההפרדה. ייצור כלאיים, לא פה ולא שם. 60 אלף תושבים, כמספר תושבי רמלה או לוד גרים שם בצפיפות. הרשות הפלסטינית לא יכולה לפעול שם כי זו ירושלים, ישראל נמנעת מלהיכנס לשם כי למי יש כוח לפלסטינים האלה. התוצאה: לכלוך, ביוב, סחר בסמים, כמויות של נשק – וגם אחיזה של חמאס בשטח.
כששמעתי את מפכ”ל המשטרה אומר כי המפגע היה “גורם שמוכר לנו”, נזכרתי בבדיחה עבשה של סטנדאפיסט ששמעתי פעם. “מה זה החשוד מוכר למשטרה? איך זה הולך במשטרה?! מי עשה את זה? דני. אה, דני והשטויות שלו”. מחנה הפליטים שועפאט הוא קרוב קרוב לעין אבל רחוק מהלב. ואת המצב הזה חמאס הצליח לנצל בכיף. אתמול בערב התקיימה שם תהלוכת תמיכה בחמאס ליד ביתו של המחבל. אלו לא תמונות חריגות בג’נין או בחברון. זה קורה כשממחנה הפליטים יוצא מפגע. אבל מחנה הפליטים הזה הוא נמצא חמש דקות נסיעה מהגבעה הצרפתית והמפגע הזה לימד בבית ספר ששייך למנהל החינוך לעיריית ירושלים. “למה ירושלים תמיד שתיים”, כתב יהודה עמיחי לפני יותר מעשרים שנה. הוא לא התכוון לפער שבין קריאות “אנחנו אנשי מוחמד דף” ובין המכוניות שנסעו בשקט על בגין עשרים דקות משם, אבל זה נשמע כאילו כן.
ומה שחדשות רעות לישראל הוא חדשות מצוינות לחמאס. מאז שומר החומות חמאס מנסה לשמר את הזיקה שלו לירושלים, ועכשיו הגיע איש חמאס ורצח בפעם הראשונה זה שנתיים וחצי ישראלי בפיגוע בכניסה למסגד אל-אקצא. התרחיש האופטימלי מבחינתו יהיה להפוך את הפיגוע הזה לראשון בגל, ועוד פעם לתקוף את ישראל בבטן הרכה שלה. לא בעזה, איפה שאפשר להטיל סנקציות ושלכל רקטה יש (במקרה הטוב) תג מחיר – אלא בגדה המורכבת, שבה ישראלים ופלסטינים מתערבבים בכל פינה ושבה נמצאת הרשות הפלסטינית, שכל פיגוע יפגע גם במשילות שלה.