תגית: חמאס

סבב הלחימה האחרון היה קצת אחר עבורי. האישי והאקטואלי תמיד מגיעים בערבוביה, אבל כשעוד מבצע בעזה החל בתאריך הלידה המשוער שלי וילדתי בערך 30 שעות אחרי הפסקת האש, הרגשתי שהגעתי לשיא. המשמעות הפרקטית הייתה שאת רוב המבצע לא סיקרתי באופן שוטף, אלא הסתכלתי מהצד. וזו הייתה חוויה מוזרה, אבל כזו שגם חידדה לי קצת דברים שקשה לקלוט שרואים את האירועים מקרוב.

1. המבצע הזה הבהיר באופן סופי שישראל יצרה מפלצת וקוראים לה הג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני. ישראל לא אחראית להקמת הארגון (תודה למהפכה האיסלאמית באיראן) וודאי לא על מימון או נקיטה ביד חלשה נגדו (איראן וחמאס הן הכתובת) אבל טריק הבידול הזה, להילחם רק נגד ארגון מספר 2 בעזה, הוא שהביא אותו לממדים שהוא היום. את הסימנים היה אפשר לראות בראיונות השונים שקיים זיאד נחאלה, מנהיג ארגון הג’יהאד האיסלאמי (בשולי הדברים: אדם חסר כריזמה, ולפי השמועות גם פחות נאמן אידאולוגית לכל הרעיון האיסלאמי מקודמו רמדאן שלח) מאז המבצע הראשון שניהלה ישראל רק נגד הג’יהאד לפני ארבע שנים ועד היום. אז עוד נראה נחאלה קצת בהלם מהמעמד, בראיון אחד אפילו הודה לחמאס וקרא להם “הריבון ברצועת עזה בשטח”, אבל אחרי “עלות השחר” ב-2022 כבר הביע אכזבה ואמר שהופעלו עליו לחצים כדי לסיים את הלחימה, והפעם? שש הדקות בחצות אחרי הפסקת האש שבמהלכם סיכם את המבצע היו עם כמויות פאתוס לא פרופורציונלית לאירוע, יותר ברטוריקה של ג’ינגס חאן, לא של ארגון עם כמה אלפי פעילים שכל שדרת הפיקוד שלו חוסלה תוך חמישה ימים.

2. מילא ישראל הייתה יוצרת מפלצת ודבקה במאבק איתה. אבל המטריד במיוחד במבצע האחרון היה מותו של אותו הפרד ומשול שיצר מלכתחילה את המפלצת. כל הקטע בלהילחם רק מול ארגון מספר 2 הייתה כדי להחליש את המערכה, להפריד בין 1 ל-2 ואולי כבונוס גם לגרום ל-1 להיראות רע. במבצע כזה, כאשר החמ”ל המשותף של הפלגים הפלסטינים – גוף בשליטת חמאס – מקבל אחריות על ירי ומאשר הפסקות אש, לא נשאר מזה הרבה. זה הגיע לשיאים אבסורדים עם הודעה של ערוץ הבית של חמאס על הפסקת אש אבל בלי אישור של הג’יהאד האיסלאמי, ולתדרוכים של גורמים ישראלים שקראו לחמאס ארגון חלש כי הוא לא מצליח להשתלט על הג’יהאד האיסלאמי. שאלת כמה חמאס לא רוצה או לא יכול בצד, אתם מודעים לעובדה שישראל יצרה את המצב שבו מישהו בכלל שואל אותם אם הם מסכימים להפסקת אש?!

3. הרטוריקה הישראלית הייתה צורמת, במיוחד למי שמכיר את דף המסרים של הצד השני. זה לא היה רק ניסוחים מעורפלים שאמרו כוח אבל בעצם אמרו “אנחנו חותרים להפסקת האש”, ה-צירוף שנאמר לאחר ההודעה על הפסקת הירי היה “שיננו את המשוואה”. מדובר בהמצאה עזתית, ובכל מקרה זה נשמע יותר טוב בערבית. רטוריקה ושידור ביטחון זה חשוב, אבל יש סיבה שארגוני טרור טובים במילים גבוהות, זה כדי להסתיר הישגים מועט, מטרות אכזריות, ואפס עתיד למכור לאנשים שנמצאים בצד שלהם. מדינת ישראל איננה ארגון טרור. כשמדברים על הישגים, כדאי לדבר פשוט.

4. כמו בחגורה שחורה ובעלות השחר, גם המבצע היזום הזה נגד הג’יהאד האיסלאמי נפתח בחיסול ממוקד. בניגוד לחיסולים הקודמים, כאן היה מספר גבוה מאוד של תושבי עזה בלתי מעורבים – עשרה – שנהרגו יחד עם שלושת אנשי הג’יהאד. 4 מהם ילדים, בגילאי 5-17. הדיון בשאלת הלמה, איך ומדוע, גרר בעצמו דיון מטא על האם זה בכלל לגיטימי, אז הנה דעתי המתונה: הדיון לא יכול להיות על עצם הדיון. חובה לשאול שאלות ולבקר כמו “למה” ו”מי קיבל את ההחלטה” גם תוך כדי מלחמה. מלחמה היא עניין פוליטי, כלומר משהו שמנהיגים (במדינה דמוקרטית כאלו שנבחרו על ידי הציבור) מחליטים עליו ולכן ראוי לדון בו. הרי לא נדמיין מצב שבו יהיו פה מגעים לשלום ולא יהיה בהם דיון, אין סיבה שמלחמה תהיה משהו חסין מביקורת.

5. בפעם השנייה בשנה, מדינת ישראל הוציאה הודעה רשמית על הפסקת האש. כל הכבוד לממשלה שהבינה שלהסתמך על דיווחים מאל-ג’זירה זה אחלה לאגו של כתבי פלסטינים (כולל אני) אבל גרוע מאוד לאזרחי ישראל. אגב, גם בהודעה הזו וגם בזו שקדמה לה, בתום “עלות השחר”, נכתב תודה למצרים ומשהו שאמר שקט ייענה בשקט, אבל לא נכתב שם נגד מי בעצם הייתה הלחימה ומול מי הופסקה האש עכשיו. אולי זו חלק מהבעיה. אחרי 20 שעות אותו שקט ייענה בשקט שהוזכר שם הופר – רקטה נורתה לעוטף וצה”ל תקף בתגובה בעזה.

מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר נאם את נאומו אתמול על במה קטנה. היה שם סטנדר שתאם את תמונת הרקע, שני דגלי פלסטין ודגל חמאס אחד. זה היה הנאום הפומבי הראשון של סינוואר מזה כמעט שנה, והדגש הוא על הפומבי. באופן לא מפתיע מנהיג חמאס בעזה לא הכריז שם על שלום עם ישראל וגם לא על פתיחה במלחמה כוללת – המסר בעיקרו נשאר אותו מסר – הוא פשוט התעטף בהרבה מאוד טריקים של טלוויזיה.

לדוגמא – הדיבור האיטי. סינוואר הוא גם ככה אדם שמדבר בקצב סביר בנאומים, אבל הפעם הוא ממש האט את דבריו. נעצר בין משפטים, לקח נשימה בנאום הארוך גם כך (כמעט שעה). הבמה לא הייתה סתם כדי להגביה אותו מול קהל העיתונאים ואנשי חמאס שבא לצפות – היא הייתה אביזר במה באיום המרכזי שלו: לא נרשה שתמונות כאלו (של שוטרים בהר הבית) יחזרו על עצמם. אמר והצביע על התמונה שמאחוריו. בשביל לעשות מהלך כזה צריך לחשוב, להתאמן, לזכור מתי צריך להצביע אחורה. הנאום היה כתוב מהדף. לפחות בחלקו והערבית הייתה בהתאם – גבוהה ומליצית. ערבית היא גם ככה שפה עם פאתוס שאין בהכרח לעברית אבל הפעם סינוואר העלה למאתיים. כל אלו ועוד באו להגביר את הדרמה ואז להעלות אותה עוד קצת. להפוך את האיום נגד ישראל לכזה שייזכר.

נאום של מנהיג חמאס, לא בעזה

מבחינה פנים חמאסית – אם הייתי מנהיג חמאס והבוס של סינוואר איסמאעיל הנייה, הייתי קצת מודאגת אחרי אתמול. כי בנאום הזה של סינוואר היו שאיפות כלל חמאסיות, שלא לומר כלל פלסטיניות. הוא פתח בדברי שבח ארוכים ארוכים לכל הפלסטינים (בראייתו) – בתוך שטח מדינת ישראל, בפזורה, בגדה המערבית. ברך וברך את המחבלים בפיגועים האחרונים. וגם הקריאה שלו לפעולה הייתה מחוץ למנדט שלו כביכול, קרא לפלסטינים שמחוץ לאזורנו להמשיך וללחוץ על ישראל במישור הבינלאומי, קרא לערבים שבישראל לבצע פיגועים. רק בחלק קטן מדבריו התייחס לרצועת עזה, שעליה לכאורה הוא מופקד.

זה, כמו כל שאר הנאום, לא היה במקרה. סינוואר עצר כמה פעמים לנגב את הזיעה בנאום הזה, ונראה היה שפיזית הוא השקיע בו אנרגיה רבה. אולי לשאיפות הגדולה שלו תרמה העובדה שבניגוד לעבר (בשנים 2015-219 בערך), מנהיג הארגון הכללי לא נמצא ברצועת עזה אלא בקטר. רחוק מהעין ומאפשר למנהיג חמאס בעזה לפרוס כנפיים. בעבר הייתה דינמיקה של חילוקי דעות בין מנהיג חמאס הקודם חאלד משעל למנהיג חמאס בעזה הקודם אז הנייה – היא צפה על פני השטח בשאלה אם להסכים להפסקת אש במבצע צוק איתן ב-2014. הפעם לא נראה שיש התנגשות כזו, הנייה עדיין ניהל ומנהל מדוחא את ענייני הרגיעה דרך הטלפון, אבל כן נראה שלעובד תחתיו יש שאיפות גדולות יותר, ואולי בעתיד הם יוכלו להגיע לכדי התנגשות.   

טרור: ללכת עם ולהרגיש בלי

ואחרי כל האסתטיקה והפוליטיקה הפנימית – נשארנו עם הפנייה לישראל. קשה לומר שסינוואר נראה שמח אתמול, אבל בהחלט מעודד, מחוזק. ובכל הכנות – יש לו על מה. אחרי חודש ומשהו מתוחים מאוד עם פיגועים קשים חמאס נמצא במקום טוב. הוא משמר את היותו “שומר ירושלים” – גורם שישראל לוקחת בחשבון כשהיא חושבת אם לעשות משהו בעיר העתיקה ובהר הבית – ובמקביל ממשיך ללבות את האש ביהודה ושומרון ובתוך ישראל, כל זה – בלי לשלם על זה כמעט שום מחיר כארגון ובלי לפתוח במערכה כוללת עם ישראל. בנאום של סינוואר הוא העביר היטב את המסר: נמשיך לרקוד על שתי החתונות האלו.

“כשראית את הפגנות התמיכה באח שלך, הופתעת?” שאלתי את מוחמד אבו הוואש, אחיו של העצור המנהלי הישאם אבו הוואש, יום אחרי שאחיו שבר את שביתת הרעב שלו, שנמשכה כמעט חמישה חודשים. “זה פעם ראשונה שדבר כזה קורה אצל הפלסטינים”, הוא ענה. אפשר להתווכח על הדיוק (הרי הפגנות בעד אסירים ביטחוניים הם עניין ישן ישן) אבל למרות הזווית האישית, אבו הוואש האח בהחלט הבין שמשהו אחר קורה פה.

אבו הוואש העצור המנהלי הוא לא הראשון שמתחיל בשביתת רעב בגלל מעצרו המנהלי, אני מנחשת בזהירות שהוא גם לא האחרון. זו פרטיקה מוכרת מאוד כדי להפעיל לחץ על ישראל וההיסטוריה אומרת שהיא עובדת. עד היום אף עצור מנהלי לא מת משביתת רעב, ובמקרים שהשביתה מתארכת מאוד  היא מסתיימת בהגעה להבנות עם העציר – הוא יסיים את הצום, ישראל לא תאריך את מעצרו והוא ישוחרר עוד איקס זמן. זו אפילו לא הפעם הראשונה ששביתת רעב של עצור מנהלי גוררת איומים של מנהיג הג’יהאד האיסלאמי, זיאד נחאלה. לפני קצת יותר משנה היה זה מאהר אל-אחרס שכמעט ועורר פה ירי רקטי, אבל לבסוף גם הוא שבר את הצום ושוחרר אחרי 20 יום.

ולמרות כל זה, האח בכל זאת צדק, כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה – כמו שאמרו מיטב פרשננו בשומר החומות. הם אולי דיברו על עצירת ה”טפטופים” הבלתי פוסקים מעזה, בפועל השינוי הכי משמעותי מאז אותו מבצע ארוך במאי הוא היכולת של גזרה אחת להדליק אחרת. חמאס הביו שאם אפשר לפתוח במבצע על שייח’ ג’ראח ועל שער שכם, אז גם אפשר בהחלט על עציר מנהלי מדורא שבאזור חברון.

גם הצד השני לא נעדר כאן. בעבר הרחוק היו יכולים להיות עשרות הרוגים על הגדר בעזה ובגדה היה שקט יחסי, היום בהפגנות למען שחרורו של הוואש קראו המפגינים: “אבו חמזה (דובר הזרוע הצבאית של הג’יהאד האיסלאמי) קיים את ההבטחה שלך (לירות על ישראל)!”. מאז המבצע האחרון בעזה, התמיכה בארגוני הטרור בעזה גדלה – לפחות במד הצעקות בהפגנות. הרשות נתפסת כבר שנים כמתפ”שית וחלשה, אבל באביב האחרון תושבי הגדה גילו שיש כתובת, יש מי שילחם על הכבוד שלהם.

אם מישהו היה צריך עוד איזה הוכחה למצב השברירי שבו נמצאת הרשות ושבו מתפתחת האהדה לעזה, היא חיכתה לו שלושה ימים אחרי שאבו הוואש שתה את התה הראשון שלו בבית החולים “אסף הרופא”. סרטון של מוחמד זביידי מוכה על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים של אבו מאזן עורר מהומה בג’נין. זביידי הוא הבן של, חלק מאצולת מחנה הפליטים ג’נין והירי הממושך לעבר המטה של המנגנונים שהוביל לשחררו של הבחור אחרי פחות מ-12 שעות הראה שהמנגנונים היא בתחתית שרשרת המזון והפופולריות של אנשי הגדה.

כל זה כמעט והתפוצץ אצל אבו הוואש. במין איזה אירוניה יפה – חלק ממי שהשתתף במאמצי הלחץ על ישראל לסגור איתו עסקה היה גם לשכת אבו מאזן וראש המודיעין הפלסטיני, מאג’ד פרג’. בכל זאת, צריך מישהו שהשב”כ מעריכים כדי לסגור עניין. אבל למרות שאבו הוואש כבר לא שובת רעב והעניין הזה מאחורינו, השיטה לא הולכת לשום מקום. חמאס רוצה להתקדם עם שיקום עזה אחרי המבצע ובאופן כללי לעשות טרור – התירוץ הבא, בין אם זה ירושלים או האסירים, הוא רק עניין של זמן.   

“בלי קשר למה שקרה כאן, אנחנו מדברים על השייח’ פאדי השכן…הוא מהשכנים הכי טובים כאן”, כך אמר כמה שעות אחרי הפיגוע מדחת דיבא, שכנו של המחבל פאדי אבו שחידם במחנה הפליטים שועפאט. אחד מתלמידיו סיפר עליו בדמעות: “הוא היה אחלה מורה”. עדויות האופי האלו הם ההוכחה הכי טובה למה שחריג בפיגוע שהתרחש אתמול בבוקר. אנחנו בישראל התרגלנו בשנים האחרונות למחבלים צעירים, אלמונים בקהילתם. חלקם אפילו חיו בשולי החברה (היו מכורים לסמים או סבלו מבעיות נפשיות) והפיגוע היה בשבילם “התאבדות על ידי חייל”. זה לא המקרה של פאדי אבו שחידם.

אבו שחידם היה אדם מבוגר, בן 42 ואב לחמישה, מורה לאסלאם בבית ספר בראס אל-עאמוד ואימאם שהוביל תפילות במחנה הפליטים שועפאט וגם במסגד אל-אקצא. מי שיש לו עמוד בפייסבוק עם ח’וטבות – דרשות דתיות שהוא מעביר בכל שישי, הוא אדם עם מעמד – לפחות בשכונה שלו. כל זה מתחבר לשיוך הארגוני שלו – איש דעווה (הטפה דתית) של חמאס. “מפקד חמאס במחנה הפליטים שועפאט”, קראו לו בהודעת האבל של הארגון. זה לא חבר חולייה שגייסו לפני שנה כדי לירות על מכוניות, אלא אחד ששייך באופן עמוק לזרם האיסלאמיסטי, עם דרשות נגד חיזבאללה ואסד (כי הם משהו שאינו סוני) ועד כמה שאפשר להבין מבלי לראות את נפשו של האדם – גם מוסלמי דתי מאוד.

אם אבו שחידם היה גר במחנה הפליטים אל-עמארי ברמאללה, היה הרבה יותר קל לישראל, אבל הוא נולד וגדל במחנה הפליטים היחיד שנמצא תחת שליטה ישראלית – בשטח המונציפלי של עיר הבירה, אבל מחוץ לגדר ההפרדה. ייצור כלאיים, לא פה ולא שם. 60 אלף תושבים, כמספר תושבי רמלה או לוד גרים שם בצפיפות. הרשות הפלסטינית לא יכולה לפעול שם כי זו ירושלים, ישראל נמנעת מלהיכנס לשם כי למי יש כוח לפלסטינים האלה. התוצאה: לכלוך, ביוב, סחר בסמים, כמויות של נשק – וגם אחיזה של חמאס בשטח.

כששמעתי את מפכ”ל המשטרה אומר כי המפגע היה “גורם שמוכר לנו”, נזכרתי בבדיחה עבשה של סטנדאפיסט ששמעתי פעם. “מה זה החשוד מוכר למשטרה? איך זה הולך במשטרה?! מי עשה את זה? דני. אה, דני והשטויות שלו”. מחנה הפליטים שועפאט הוא קרוב קרוב לעין אבל רחוק מהלב. ואת המצב הזה חמאס הצליח לנצל בכיף. אתמול בערב התקיימה שם תהלוכת תמיכה בחמאס ליד ביתו של המחבל. אלו לא תמונות חריגות בג’נין או בחברון. זה קורה כשממחנה הפליטים יוצא מפגע. אבל מחנה הפליטים הזה הוא נמצא חמש דקות נסיעה מהגבעה הצרפתית והמפגע הזה לימד בבית ספר ששייך למנהל החינוך לעיריית ירושלים. “למה ירושלים תמיד שתיים”, כתב יהודה עמיחי לפני יותר מעשרים שנה. הוא לא התכוון לפער שבין קריאות “אנחנו אנשי מוחמד דף” ובין המכוניות שנסעו בשקט על בגין עשרים דקות משם, אבל זה נשמע כאילו כן.

ומה שחדשות רעות לישראל הוא חדשות מצוינות לחמאס. מאז שומר החומות חמאס מנסה לשמר את הזיקה שלו לירושלים, ועכשיו הגיע איש חמאס ורצח בפעם הראשונה זה שנתיים וחצי ישראלי בפיגוע בכניסה למסגד אל-אקצא. התרחיש האופטימלי מבחינתו יהיה להפוך את הפיגוע הזה לראשון בגל, ועוד פעם לתקוף את ישראל בבטן הרכה שלה. לא בעזה, איפה שאפשר להטיל סנקציות ושלכל רקטה יש (במקרה הטוב) תג מחיר – אלא בגדה המורכבת, שבה ישראלים ופלסטינים מתערבבים בכל פינה ושבה נמצאת הרשות הפלסטינית, שכל פיגוע יפגע גם במשילות שלה.

1. לפנות בוקר ראיין כתב הטלוויזיה הפלסטינית את פואד כמאמג’י, שלוש שעות אחרי שבנו האסיר הבורח נתפס על ידי צה”ל. הכתב ביקש לשמוע על העצב של האב, שבנו יחזור לכלא, אבל האב לא סיפק את הסחורה. “להפך, זו גאווה לכל העם שהבחורים הצליחו להשתחרר מבית הכלא הגדול ביותר– ארבעה מהם לארבעה ימים ושניים מהם למשך שבועיים – זו גאווה”. ויש בזה הרבה. אני מעריכה שהרבה פלסטינים, ודאי אלו שנתקלו בכוחות הביטחון של ישראל, חשבו שהמחבלים יתפסו ודי מהר, אבל זה לא סותר את השמחה הגדולה שהייתה ברחובות הגדה ובעזה בעקבות השחרור. אם בתפיסה שלך אתה דוד מול גוליית – כל הישג הכי קטן הוא מטורף. את הניצחון התודעתי הזה אי אפשר למחוק עם תמונות של האסירים עם פלנלית על העיניים.

2. עכשיו כשהמרדף הסתיים וכולם עברו לחדשות אחרות, אפשר לומר שמשהו טוב יצא מאלפי הדיווחים והשידורים החיים והדיונים באולפנים על האסירים שנמלטו. ישראלים גילו שני דברים – אחד, שהאסירים הביטחוניים הם לא כמו אסירים רגילים. אני לא מתכוונת לתנאים הפיזיים – אין להם תארים אקדמיים מהאוניברסיטה הפתוחה (האפשרות הזו בוטלה לפני עשור) והכלא זה לא איזה מלון אבל היחס הוא שונה. בגלל שאין מנגנון שיקום כמו אצל אסירים פליליים הכלא הוא רק כלא, מקום להחזיק אותם בו. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר פה בסופו של יום, בעם אחד שמוחזק בבתי כלא של עם אחר ולכן יש חשש מתמיד ממרד מאורגן וקיבלתם את התוצאה: מעין מובלעת שלטונית, כפופה לרשויות הכלא, אבל יחסית עם הרבה עצמאות. יש קיוסק שאפשר לקנות בו מוצרים, מבשלים בחדרים ויש חלוקה לאגפים על פי שיוך ארגוני-פלסטיני (אגף פתח/אגף חמאס).  

הדבר השני שאפשר היה ללמוד זה היחס לאסירים בחברה הפלסטינית. יש מעט מאוד דברים שהם קונצנזוס בחברה המפולגת הזה והאסירים נמצאים במקום המכובד הזה יחד עם אל-אקצא והשהידים. זה קשור לכמויות הגדולות של פלסטינים שנעצרים בכל שנה על ידי ישראל (כרגע ישנם כ-4,500 אסירים ועצורים ביטחוניים בבתי הכלא). לכל אחד יש בן דוד או אח או אחיין או שכן שנעצר, מה שהופך את ההזדהות עם האסירים והשאיפה לשחרור שלהם לעניין רגשי, כמעט משפחתי. וזה בלי שלוקחים בחשבון את התפקיד שלהם באתוס הלאומי – מי שמשלמים את אחד המחירים הגבוהים ביותר על המאבק, שני רק למוות. לא סתם אבו מאזן דחף לשחרור אסירים כמחוות של רצון טוב מצד ישראל ב-2011 ולא סתם חמאס מזכיר כמעט פעם בשבוע את המאמצים שלו לשחרר אסירים על ידי עסקת שבויים. כולם יודעים שתמיכה באסירים זו דרך קלה להשיג אהדה בציבור.

3. ואם כבר חמאס –כשדובר הזרוע הצבאית של הארגון התייצב לפני שבוע ויום מול המצלמות והבטיח שארבעת המחבלים שנתפסו עד אז ישוחררו בעסקת שבויים עתידית, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי מבחינת חמאס. ה-אירוע הפלסטיני של השנה, ההישג הגדול מול ישראל, התבצע על ידי חמישה אנשי הג’יהאד האיסלאמי ואיש פתח אחד (שלפי הפלסטינים אגב, הצטרף ברגע האחרון). גם לפי הפלסטינים וגם לפי ישראל חמאס לא היה מעורב בכלל. מילא זה, אבל השישה החליטו לברוח לא בזמן מבצע בעזה ואפילו לא בזמן סבב, אלא בזמן שיחות הסדרה מול ישראל – זמן רגיש שבו עדיף לשבת רגע בשקט. הסרטון של אבו עוביידה וכל מאות האיומים נגד ישראל פן יפגעו באסירים המשוחררים ואלו שבכלא ניסו לחפות על העובדה הפשוטה הזו. זה יכול דווקא להביא את חמאס להגיב עכשיו על התפיסה שלהם כדי להראות מי מוביל את הפלסטינים. ששת האסירים נתפסו חיים ולא נפצעו באופן משמעותי בזמן המעצר – עניין מעודד, אבל אי אפשר לדעת. בחמאס לא יודעים להתמודד עם מבוכה, יש להם נטייה לתרגם את הרגש הזה לכעס מופרז.

בספרו המומלץ מאוד של טרי פראצ’ט “The Truth” וויליאם דה וורד עושה את צעדיו הראשונים בעיתונות וחושב על אמירתו של אביו “השקר כבר רץ מסביב לעולם כשהאמת עוד לא שמה את המגפיים”. זו אמירה על עולם ציני, שקל יותר למכור בו פייק ניוז מאשר את האמת, המורכבת והאפורה לעיתים. אבל בסוף המבצע הזה חשבתי לעצמי שאולי זו דווקא אמירה נאיבית. היא הרי מאשרת שיש דבר כזה אמת ושקר.

והרי אם יש משהו שהתחדד במבצע הזה זה שקרב ב-2021 לא נמדד רק במציאות, אלא גם בסיפור שכל אחד מהצדדים מספר לעצמו ואיזה סיפור יותר חזק. וכקוראת וותיקה של ספרים, אני קובעת שהסיפור של חמאס ממש טוב. הם איימו לקראת סוף חודש רמדאן, כשהיה מסלול התנגשות עם יום ירושלים ומהומות בשער שכם ושייח’ ג’ראח. אז התחילו לטפטף בלוני תבערה ומהומות בגדר. כשראו את התמונות בהר הבית הבטיחו להגן על ירושלים ומימשו בירי לבירה ביום ירושלים. עכשיו, אחרי שבועיים, ישראל מפסיקה לתקוף בעזה בתמורה לוויתורים בעניין ירושלים. מה זה משנה שישראל מכחישה, עצם זה שהטענה נשמעת הגיונית זה כבר הישג.    

כמה מנחי לייט-נייט אמריקאים אמרו במהלך המבצע הזה שישראל היא הרעה כי היא החזקה יותר. לא אכנס פה לקישור הלוגי הזה אבל מהצד הצבאי הם צודקים. לישראל יש מערכות הגנה טובות יותר ונשק אווירי ולכן והיא יצאה מהמבצע הזה עם פחות נזק ברכוש ועם פחות הרוגים. בעזה סופרים 232 הרוגים, כמעט 2,000 פצועים ו-1,000 מבנים שנהרסו לחלוטין. 75 אלף בני אדם נעקרו מבתיהם בגלל הפצצות או חשש להפצצות. חמאס יצטרך להתמודד עכשיו עם הציבור העני, הפצוע והעקור שלו עוד יותר אחרי הסבב המורחב הזה. לא סתם חליל אל-חיה, סגנו של סינוואר, יצא ממחבואו שעה לאחר הפסקת האש והבטיח שהם יבנו מחדש את עזה (כולל את ביתו שלו שהופצץ).    

אבל הסיפור של ישראל פחות טוב, כי היא הרי נגררה למבצע הזה. לא הגיבה על בלוני תבערה ועל המהומות בגדר, העבירה את המענק הקטרי החודשי בחמישי, שלושה ימים לפני פרוץ המבצע, ורק כשהאזעקה הגיעה לכנסת, הפנתה את האש לעזה. מי שדיבר במשך שבועיים היו מטוסי צה”ל. לא שבדרך כלל מנהיגי ישראל מתייצבים ומספרים לציבור מה המטרות של כל סבב ברצועה, אבל הפעם השתיקה הזו הייתה רועמת במיוחד אל מול הסיפור המסודר של עזה.

הסיפור של חמאס הגיע בזמן קריטי מבחינתו. מאוכזב מהבחירות שבוטלו בשטחים – הוא חיפש דרך אחרת לחזק את כוחו הפוליטי בקרב הציבור, והנה נהיה בלגן בירושלים. בחסות הקרב בעזה, אנשי שלומו בגדה הנהיגו כמה הפגנות בלב הערים בגדה, כולל אלפים ברמאללה, מרחק נסיעה קצר מלשכת אבו מאזן. בדקות שבהן נכנסה לתוקפה הפסקת האש, מאות יצאו ברחבי הגדה לחגוג את הניצחון. בתפילות הבוקר בהר הבית קראו בעד גדודי עז א-דין אל-קסאם ונגד אבו מאזן. והנה הישג פוליטי מוצלח על חשבון הרשות הפלסטינית.

זו הנקודה שהנרטיב הזה עוד יכול להפוך למציאות של ממש. דובר חמאס בירושלים קרא ביום האחרון של המבצע להפוך אותו לאינתיפאדה בירושלים וביהודה ושומרון. בימי הסבב נהרגו יותר מ-15 פלסטינים בתקריות ביטחוניות בגדה: מניסיונות לפיגועים “קשים” של ירי, דרך עימותים במחסומים ועד ירי בטעות של צה”ל בפלסטינים בגלל חשש לפיגוע. האם הגדה תירגע עם עזה או שתמשיך לבעור? זה כבר תלוי ברשות הפלסטינית ובישראל מצד אחד, ובכוח הממשי של חמאס בגדה מצד שני.   

פחות מ-10 שעות לכניסתה לתוקף של הפסקת האש, פתרונות אין פה. כמה אפשר לשמוע על מדיניות ארוכת טווח לעזה, אפילו אני כבר התעייפתי. מה שיש זה את התובנה שאי אפשר להסתכל על כל מאבק עם הפלסטינים רק במספרי רקטות והפצצות. מי שעושה את זה עוד יגלה שהקרב האמיתי מוכרע במקומות אחרים מאוד.  

ריווא מרשד, עיתונאית שעובדת בערוץ אל-נג’אח הגיעה בראשון שעבר לשדות שבגבול רצועת עזה עם ישראל, כדי לצלם כתבה על עונת האביב. היא יצאה משם בקללות ומכות. איש חמאס מ”משמר הגבול” העזתי לא אהב את זה שהיא לא לבשה חיג’אב, ולאחר שענתה בחזרה לקללות שלו גם הכה בה עם ענף עץ, לדבריה במקומות רגישים בגופה. בחמאס פעלו מהר. לאחר שריווא התראיינה לכלי תקשורת משרד הפנים בעזה הוציא הודעה שהתקבלה תלונה על תקיפה והיא נבדקת. יומיים אחר כך פורסם עוד עדכון: החמאסניק שהכה קיבל עונש מאסר, העיתונאית קיבלה התנצלות רשמית.

משהו אחד שאפשר להסיק מהעניין הוא שחמאס מוכן לעשות הרבה בשביל לגיטימציה ציבורית, ובעיקר בשביל *לא* לחטוף ביקורת ציבורית. הסיפור הקטן הזה היה יכול להפוך לאסון תקשורתי, במיוחד כשהנפגעת לא זרה לראיונות וכבר החלה לתאר לכלי תקשורת לא-מזוהי-חמאס (הרדיו של הרשות הפלסטינית, ערוץ של מוחמד דחלאן) את ההשפלה שחטפה. זה גם לא עניין חד פעמי, רק לפני חודשיים חמאס החליט להגביל את יציאת נשים לחו”ל דרך מעבר רפיח ואז התקפל בצל ביקורת ציבורית קשה מתוך הרצועה.

הזבל של עזה

עוד משהו שהעסיק בתקופה האחרונה את חמאס הוא עניין הרבה פחות פרוזאי מהבחירות – וונדליזם. בעקבות אירועי האלימות בשער שכם תושבי עזה יצאו במאות להפגנות הזדהות. כמו כל הפגנה בעזה שווה לתהות כמה הן ספונטניות וכמה חמאס היה מעורב, אבל מה שבטוח הוא שאת חלק מההשלכות של ההתקבצויות האלה הוא לא רצה לראות. ברפיח, שוטר אחד ניסה לשכנע קבוצה של מפגינים להפגין, ובכן, כמו בני אדם. “מה שקורה פה לא מכבד לא אתכם ולא אותנו. אחרי זה יגידו שאנחנו ברברים. אני אעשה לכם נקודה פה, בלי הבערת צמיגים, בלי אבנים. בלי ונדליזם. אנחנו אנשים מכובדים”.

גם דובר המשטרה התייחס לעניין למחרת ואמר כי היו שריפות צמיגים וונדליזם בכמה הפגנות למען ירושלים והם קוראים לכל הפלגים הפלסטינים למנוע את זה. ההתעסקות עם השבאב של עזה היא לא חדשה לחמאס אבל היא מעייפת אחרי 14 שנה בשלטון. כשחמאס השתלט על הרצועה הוא גילה שעם כוח גדול באה אחריות גדולה לחשמל, מים, איסוף זבל, משכורות ואפילו חבר’ה משועממים ששורפים צמיגים. דברים שגם לא כיף להתעסק איתם וגם עולים כסף.

הרצון ללגיטימציה ציבורית והשאיפה להפיל על מישהו אחר את הטיפול האזרחי בעזה הם חלק ממה שעמד מאחורי הדחיפה של חמאס לבחירות בחודשים האחרונים. בדמיונם אחרי ה-22 במאי הם גם היו מקבלים רוב בפרלמנט ואיתו הכרה בתמיכת הציבור בהם וגם מחזירים את אנשי הרשות הפלסטינית להתעסק עם הזבל של עזה.

בשביל זה חמאס היה מוכן לוותר על הרבה – סיכום שכל ממשלה שתקום תהיה יחד עם פתח, לא משנה מי ישיג כמה מושבים, והבנה שבשתיקה שמועמד מטעם חמאס לא יוכל להיות ראש הרשות הפלסטינית ואפילו לא ראש ממשלה. זה מסביר את גודל האכזבה מדחיית הבחירות ואת הרצון להוציא מהם משהו גם אחרי שבוטלו. אם לא קלפיות אז לפחות תסיסה ביהודה ושומרון, עימותים עם ישראל, משהו שיוכלו למכור לציבור הפלסטיני כהישג של חמאס.  

“אל תקליטו אותי”

שלושים וחמש דקות נאם אבו מאזן את הנאום שבדיעבד הכין את הקרקע להודעה על ביטול הבחירות, שהגיע שלוש וחצי שעות מאוחר יותר. אבל זה היה רק מה שהותר לציבור לראות. אחרי הסיום הרשמי של הנאום, עידו קורן, הקשב של דסק הערבים ב”כאן” וקולגה, עוד הספיק לתפוס אותו מחמיא למי שישב משמאלו, המופתי של ירושלים. “אני רוצה לברך את השייח’ מוחמד חוסיין שהפך לסמל המאבק המזויין”, הוא אמר והתייחס לעימותים בירושלים. “אל תקליטו אותי…” הוסיף מיד אחר כך ואכן השידור נקטע מיד.

פליטת הפה/ההערה המכוונת הזו מסמלת את הרשות הפלסטינית היום שכולה נמצא בראשו של אדם אחד. כשמדברים על הקושי בסיכול פיגועים של “מפגע בודד” מסבירים שגם המודיעין הטוב בעולם לא יכול לקרוא מחשבות של אדם אחד. אם מישהו קם בבוקר, לא דיבר עם אף אחד והלך חלילה לדקור – אף אחד לא יוכל לעצור אותו כי אף אחד אחר לא יוכל לדעת על זה קודם. להבדיל, מרבית ההחלטות הקריטיות של הפלסטינים היום נעוצות במה חושב אבו מאזן. האם יפסיק את התיאום הביטחוני או לא? האם יבטל את הבחירות או לא? מי יודע? רק אבו מאזן יודע ועד שהוא לא מביע את דעתו אי אפשר לדעת.

במשך שנים במערכת הביטחון אומרים בגלוי ובחשאי ששלטון אבו מאזן טוב לישראל. אבל הנאום הזה של אבו מאזן בחמישי שעבר, שהפתיע כמעט ברמת האמוציות נגד ישראל, דווקא מחזק את הדעה ההפוכה. שלטון אבסולוטי הוא שלטון יציב, כי יש גורם אחד להתעסק איתו, אבל הוא גם לא שלטון לא יציב, כי אין שום גורם שמאזן את אותו אדם אחד בשלטון. ואם הוא יקום בבוקר ויחליט על פאודה, זה מה שיהיה.

הקריאות שנשמעו בשעות הלילה באל-בירה לא היו חריגות לאוזניים פלסטיניות. היה שם “יחי פלסטין” ותמיכות בעד הפתח, אבל המיקום שלהם היה קצת תמוהה – בכניסה למטה הכללי של הוועדה המרכזית של הבחירות הפלסטיניות. אבל בחצות בדיוק, בין רביעי לחמישי, נסגר חלון הזמן להגשת הרשימות שירוצו בבחירות לפרלמנט במאי, ושעתיים לפני הדדליין הגיעו נציג הפתח ג’יבריל רג’וב, פרויקטור הפיוס עם חמאס והבחירות בכלל (מס’ 4 ברשימה) ועליו התנפלו התומכים ועשרות כלי התקשורת שחיכו במקום. אחרי כמה משפטים למצלמה -שנקטעו על ידי קריאות ומחיאות כפיים – הוא נכנס פנימה, והבירוקרטיה השתלטה מחדש על העסק כשחיכה בשקט במסדרון כדי להיכנס למשרד.

עשרות הפלסטינים שנשבעו אמונים לפתח בעשר וחצי בלילה לא מייצגים את הפלסטינים, ואפילו לא בטוח שאת כל חברי הפתח – אלא היו יותר תצוגה לטלוויזיה. בימים האחרונים, קצת לפני הגשת הרשימה, היו לא מעט תקריות ירי בשטחים. במחנה הפליטים קלנדיה שליד ירושלים החמושים של פתח, אנשים עם נשק שמזהים את עצמם עם הארגון, לא אהבו את הרשימה המתגבשת וירו באוויר דקות ארוכות, באמצע הרחוב. הם לא אהבו שהרשימה לפרלמנט לא כללה אותם.

מס’ 128 ברשימה, מתוך 132 מקומות בפרלמנט, חטף יריות על ביתו – 45 דקות לאחר פרסום שמות המועמדים. אולי מישהו לא אהב את המיקום שלו, גם אם הוא סמלי. גם בסניף הפתח בג’נין התלוננו שאין אפילו נציג אחד מהעיר בעשירייה הפותחת. למען האמת, במקום מס’ 10 דווקא יש נציג תושב ג’נין – ראש הפתח בג’נין באינתיפאדה השנייה, אוסאמה סילאווי, שריצה מאסר עולם בגין רצח ישראלים ושוחרר ב-2013 במחווה לאבו מאזן.

חמאס מגלים נדיבות, בפתח מצופפים שורות

אבל כל אלו הם באמת בוטנים לעומת הצרה הגדולה שאיתה אבו מאזן הגיע ליום רביעי האחרון בחצות. חמאס הגיש רשימה אחת מטעמו אבל הפתח, הארגון הכי וותיק בזירה הפלסטינית, התפצל לשלוש. מילא שיש רשימה אחת של מוחמד דחלאן, שנמלט לפני עשור לאמירויות על רקע סכסוך אישי עם אבו מאזן. את זה עוד היה אפשר לצפות. אבל חרף הלחצים גם האסיר הביטחוני שמרצה מאסר עולם בישראל, מרוואן ברגותי, הגיש רשימה מטעמו – וחבר לשם כך לאחיינו של ערפאת, יאסר אל-קידווה.

אין פלא שבימים האחרונים אנשי חמאס נשמעים מפויסים, זה קל כשאתה ביתרון. מנהיג חמאס, איסמאעיל הנייה, אפילו הבטיח להקים ממשלת אחדות לאומית בכל מקרה, גם אם חמאס ישיג רוב בפרלמנט. ג’יבריל רג’וב היה הרבה פחות סלחן כשעמד בפתח הבניין בלילה עם הגשת הרשימות. הוא קרא למי שפרש מפתח “מורתדין” – כינוי למסולמים שעזבו את האיסלאם אחרי מותו של מוחמד. שילוב של “בוגדים” ו”כופרים” ובכללי מילה עם חתיכת מטען רגשי. כי כשאתה בלחץ אתה אומר דברים קשים.

הצו שהכריז על הבחירות והצו שיבטל

אבל עם יד הלב, זה לא רק המיקום היחסי שלהם במירוץ, אלא עמדת הזינוק של פתח וחמאס. חמאס נכנס לבחירות האלה בלי הרבה להפסיד. אף אחד בפתח עם ראש על הכתפיים לא חושב שאפשר לפרק אותו מנשקו ולבטל את קיומו כארגון צבאי, אבל מושבים בפרלמנט יעניקו לו לגיטימציה בינלאומית והכרה שהוא מייצג את העם הפלסטיני. בשביל הכרה כזו הוא מוכן להרבה פשרות, מלחלק את הבחירות לכמה שלבים ועד לתת לאנשי הרשות הפלסטינית להיכנס מחדש לרצועה, גם אם רק למבנה השלטוני האזרחי.

בצד השני, ראש הרשות הפלסטינית נכנס לבחירות עם רצון למיתוג מחדש כדמוקרט וככזה שיש לו מנדט, לקראת ממשל ביידן ואולי אפילו איזה מו”מ מחודש עם ישראל. זה לא שמההתחלה הוא התכוון ללכת עד הסוף ושירוצו מולו מתמודדים אחרים לנשיאות בבחירות הבאות, ביולי, אבל עכשיו גם הפרלמנט, מה שאמור להיות השלב הקל נראה רעיון גרוע. האמריקנים לא התרשמו מההצהרות ועד לכתיבת מילים אלו לא סייעו לו מול ישראל בהבטחת קיום הבחירות וישראל בעצמה באיזה פלונטר פוליטי בלתי נגמר שלא מאפשר קשב.

במצב הזה אבו מאזן עלול להכניס את חמאס מחדש לגדה המערבית ולא לקבל שום דבר בתמורה, אולי אפילו להפך – לחטוף מישראל על הראש. הפיצול בפתח הוא רק עוד סיבה ברשימה המכובדת של סיבות לבטל את כל הסיפור הזה. הרי הבחירות החלו בצו אחד בחתימת ידו. צו הפוך יכול להשליך את כל הבעיות האלו לפח האשפה של ההיסטוריה. ומה עם ריסוק הטיפה האחרונה של האמון שעוד נותר לו? זו כבר הצרה של מחר.

געגועים לשנות השמונים

נאמר זאת כך – זה לא היה שבוע מוצלח בשביל הפלסטינים. וזה לא שהוא הגיע אחרי חודש נפלא או שנה מצוינת. אם יש דבר כזה תחתית החבית, ביום שלישי בשעה שמונה בערב הפלסטינים גירדו אותה.

יומיים לפני זה ההדחקה עוד עבדה במרץ ועניין אחר כבש את התקשורת הפלסטינית – ההודעה הראשונה של ועדה שהוקמה בכינוס רמאללה-ביירות שבו התקבצו כולם, מהנייה ועד אבו מאזן. את הגעגועים לאינתיפאדה הראשונה היה אפשר למצוא בכל מילה של ה”בָּיָאן” (בערבית זה נשמע טוב יותר).

קודם כל השם. “ביאן רקם ואחד” (הודעה מספר אחת) הזכיר ישר את הכרוזים שפורסמו לאורך האינתיפאדה הראשונה מטעם אש”ף, חמאס, הג’יהאד האיסלאמי ועוד. על ההצהרה הייתה חתומה “ההנהגה הלאומית המאוחדת של ההתנגדות העממית”. לקואליציית הארגונים שהיו חתומים על הכרוזים מטעם אש”ף קראו “הכוחות הפלסטינים הלאומיים” ובהמשך “ההנהגה הפלסטינית של האינתיפאדה” ו”ההנהגה הלאומית המאוחדת של האינתיפאדה”.

אפילו התוכן עצמו היה זהה לאותם כרוזים שפורסמו כשמכנסי פדלפון היו רלוונטיים – הפסוק שבו נפתחה ההצהרה היה זהה לפסוק שבו נפתח הכרוז הראשון של חמאס באינתיפאדה ההיא – “אוי אתם המאמינים, עמדו והתנגדו בעוז רוח ועמדו על המשמר והיו יראים את אלוהים למען תעשו חיל” (פרק 3, פסוק 200 בקוראן). הסיום “עד למהפכה ולניצחון, תחי פלסטין חופשית וערבית” היה מורכב משתי סיומות בשני כרוזים שונים – אחד בכרוז מס’ 14 של אש”ף מאפריל 1988 והשני שוב מכרוז ראשון, הפעם של אש”ף בסוף 1987.

כמו אז גם היום הפלסטינים הודיעו על תחילת המאבק שלא יפסיק עד הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. קשה להבין את זה מבחוץ אבל האינתיפאדה הראשונה נתפסת כקונצנזוס פלסטיני מוחלט, משהו שאפשר להתרפק עליו ולהיזכר בו בגאווה. היא האינתיפאדה שהביאה להכרה של ישראל בזכותם של הפלסטינים למדינה ושמה אותם על המפה, וכל זה בלי מחבלים מתפוצצים בבתי קפה סטייל האינתיפאדה השנייה שהוציאו אותם רע מאוד בעולם.

בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית אפילו עשו ראיון משולש של פתחאווי, חמאסניק ומישהו מהג’יהאד האיסלאמי לכבוד ההצהרה והם רק הרימו אחד לשני. סגנו של הנייה אמר: ” אני זוכר שבאינתיפאדה הראשונה כולנו הלכנו באותו הכיוון, יש דור חדש שלא זוכר את זה” וג’יבריל רג’וב נתן את מה שיכול להיחשב למסר הבלתי רשמי של האינתיפאדה הראשונה – “ישראל צריכה להבין שלכיבוש יש מחיר כלכלי ומדיני”. אם חושבים על כמות הדם הרע ששרר בין הארגונים הפלסטינים בעבר, האווירה הייתה חגיגית ואפילו אופטימית.

“הלכה פלסטין”

ואז הגיעה המציאות. יום שלישי, מה שהיה אמור להיות יום הסירוב הגדול, ההזדמנות להראות את כוחו של הרחוב הפלסטיני, נגמר בהפגנות מצומצמות שלא לומר זעומות. 30 איש בכל עיר בגדה – שכם, חברון, טולכרם, ג’נין – ועוד 30 בעזה וכל הפגנה כזו התפזרה אחרי שעה שעתיים. אפילו להפגנה המרכזית ברמאללה, שם נכחו הבכירים, הגיעו בערך 200 איש. שתי ההנהגות ברמאללה ובעזה לא הצליחו להביא את התושבים הנכתשים תחת נגיף עולמי, מצב כלכלי קטסטרופלי וחוסר אמון בהנהגה שלא התחיל בפברואר האחרון.

בצהרי יום שלישי כתב אל-ג’זירה הלך לבתי קפה ברמאללה וחטף את האדישות והייאוש בפרצוף. ” אני לא מדבר עם חבר שלי על פוליטיקה, לא רוצים פוליטיקה”, אמר לו אחד. “אלא משנה מה נעשה, לא נוכל לשנות את המצב. מי שרוצה לדבר – רוצה לשנות את המצב, ואין שינוי”. “הלכה פלסטין”, אמר מישהו אחר.

מי שהציל את המצב והשיג את את המסך המפוצל המיוחל היה חמאס. הירי לאשדוד ואשקלון היה בדיוק בזמן נאומו של עבדאללה בן זיאד, שר החוץ של איחוד האמירויות, בטקס החתימה בבית הלבן. חמאס כנראה היו יורים גם היה נחתם הסכם ישראלי פלסטיני, כמו שהוציאו פיגועים בזמן אוסלו, אבל הפעם הם קיבלו אהדה גם מאחיהם. מוסטפא ברגותי מרמאללה, המזוהה עם החזית העממית, אמר אחרי הירי: “מה שקרה היום בעזה זה מסר (לישראל) – הביטחון והשלום הוא ביד הפלסטינים. איחוד האמירויות ובחריין לא יכולות להביא לכם שלום”.

אז לאן הולכים מכאן?

שאלה טובה. האפשרות הכי טובה שיש לפלסטינים כרגע היא האחדות הפנימית אבל זו נשארת בינתיים ברמת הכרוזים. קשה מאוד לחשוב על אפשרות של צעד אמיתי כמו כניסת חמאס לאש”ף שלא לדבר על בחירות כלליות ומאחדות. שני המשטרים עם האידאולוגיה השונה התרגלו לחיות בנפרד ב-13 השנים האחרונות. האפשרות השנייה היא שינוי החשיבה, חשבון נפש בדיוק לפני יום כיפור ושקילה מחדש של ההתנתקות מישראל ומארצות הברית. זה כבר ידרוש שבירה של החבית עצמה ומחיקה של חלקים גדולים מהנרטיב הפלסטיני על המאבק המתמשך נגד כל הסיכויים. לא בטוח שמישהו מהמנהיגים או אפילו מהרחוב מוכן לעשות את זה. אפילו עכשיו.