תגית: הרשות הפלסטינית

תמונות של פגישות בין בכירים בחלל מהודר וייצוגי – מה שנקרא בשפת המקצועית פוטו-אפ – הן דבר נפלא. הרי מה מטרתן? לומר “נפגשנו”. לפעמים הפגישה תהיה קצרה בערך כמו הצילום, לפעמים יהיו דגלים ברקע, אבל זה איזה בדרך כלל איזשהו כיסוי. הנפגשים רוצים לשדר משהו יפה בתמונה, להסתיר את חילוקי הדעות וההתכתשויות שלפעמים מובילים לפגישות ולהחליק את הכול מתחת לכורסאות יפות וחליפות. במקרה של תמונת הפגישה בין אבו מאזן לאיסמעיל הנייה משהו מהאמת המלוכלכת קצת דלף לצילום.

לא צריך פה ניתוח אומנותי של החיוך המאולץ של אבו מאזן או את של הידיים של נשיא אלג’יריה עבד אל-מג’יד תבון, שמחזיקות את שני הפלסטינים יחד, כדי להבין שאהבה גדולה אין פה. פגישה כזו בין מנהיג חמאס לאבו מאזן לא הייתה ככל הנראה בשש השנים האחרונות ותיעוד מפגישה כזו לא היה בערך עשור. הפיוס הפנים פלסטיני במצב קטטוני, שיחות רציניות לא היו מאז 2017.

אבל התמונה הזו הצביעה על משהו יותר גרוע מעמידה במקום. איסמאעיל הנייה הוזמן במקביל לאבו מאזן לחגיגות שישים שנות עצמאות לאלג’יריה. הוא ישב, כמוהו, ביציע וצפה במצעד הצבאי. הפגישה הזו שלהם, בפרבר של הבירה אלג’יר, לא נעשתה בחסות ניסיונות לפיוס – כששני הצדדים נפגשים לצורך יישור ההדורים – היא נעשתה כפגישה בין שני מנהיגים ערבים. אבו מאזן היה יכול באותה מידה להיפגש עם א-סיסי או המלך עבדאללה באירוע האלג’יראי, אבל הוא נפגש עם מי שגזל ממנו (לשיטתו) את הרצועה בהפיכה אלימה ומחזיק בה כבר 15 שנה. בכלל, עצם ההזמנה של הנייה לאירוע הזה מעידה שהאלג’יראים הבינו שזה המצב. אבו מאזן אחראי על הגדה, הנייה על עזה. אם רוצים להזמין את הפלסטינים צריך לשמור מינימום שני מקומות, אחד לא יספיק. הסכסוך עבר מרמת פנדמיה לאנדמיה. לא נעים, אבל חיים עם זה.

אבל למרות האדישות סיפור אחר בשבוע שעבר הוכיח כמה הפירוד הזה ממשיך להשפיע על החיים היומיומיים. אביו של מוחמד חג’אזי, נער חולה סרטן מעזה, צילם את בנו מספר על שאירע לו כשהשיג סופסוף אישור יציאה מהרצועה לטיפול רפואי בבית חולים פלסטיני בשכם. 100 אלף איש ראו את הסרטון הזה תוך כמה ימים. בית החולים אל-נג’אח סירב לקבל אותו, לדברי האב כיוון שלא הועבר אליו הכסף הדרוש מהרשות הפלסטינית. בשנה האחרונה היו שני מקרים כאלו, גם כן של נערים חולי סרטן מעזה, שנפטרו לאחר שלא קיבלו טיפול רפואי בבתי חולים פלסטיניים בשטחי הרשות הפלסטינית. אין קופת חולים ברשות הפלסטינית, ויש מחלקה אחת במשרד הבריאות שהיא מחליטה מי יקבל טיפול ומי לא, ומסתבר שקל לה יותר להזניח נערים מעזה.

צריך לומר ביושר: הבעיה ביציאה מעזה היא כפולה – לא רק בהשגת טיפול פלסטיני אלא גם מצד ישראל שמקשה מאוד על היציאה לטיפולים – אבל בשלושת המקרים שהוזכרו הזעם הציבורי הופנה לא רק לישראל אלא גם לבתי החולים שסירבו להכניס את החולים למרות מצבם. וככה הסכסוך הפנים פלסטיני משפיע על החיים עצמם. מרגע שחמאס השתלט על הרצועה ועד היום יש בתחומים האזרחיים בוקה ומבולקה – ישראל הקשתה מאוד בכל מיני תחומים כי שולט שם ארגון טרור, הרשות הפלסטינית עדיין שולטת על חלק מהמוסדות, בטח על הדברים שדורשים קשר עם ישראל, אבל היא לא באמת נמצאת שם. אבו מאזן מתגאה בכך שהוא המנהיג של העם הפלסטיני אבל עשה סנקציות על תושבי הרצועה כשהיה לו נוח. חמאס לא מוכן לזוז מילימטר אבל ממש לא רוצה להתחיל להתעסק עם בריאות וביוב ומתאים לו שזה נותר בידי אבו מאזן.

הפיצול בין עזה לגדה משמש הרבה פעמים כלי בטיעונים פוליטיים של ישראלים, אבל הוא קודם כל בעיה פלסטינית, אולי הבעיה הכי גדולה – עוד לפני הסכסוך עם ישראל. היום, בחלק מהדברים לפחות, הנהגת הפלסטינים מפוצלת בדעתה לגבי איך להתנהג עם ישראל. האם לירות רקטות או לעשות תיאום ביטחוני. זה טוב או רע ליהודים, תלוי את מי שואלים, אבל ודאי שזה רע לפלסטינים. לפי התמונה מאלג’יר הסיכוי שהמצב הזה ייפתר או אפילו ישתפר לא נראה לעין.

ביום חמישי האחרון, בשלוש וחצי לפנות בוקר, נכנסו לבית משפחת בנאת בחברון כ-25 בני אדם. בני המשפחה יספרו אחר כך ששלושה מהם לבשו מדי קצונה של הביטחון המסכל – אחד ממנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, ספציפית המקבילה הפלסטינית לשב”כ. הם באו לעצור את ניזאר בנאת, בן 40, מהכפר דורא. לפי הכוח שבא לעצור אותו היה אפשר לחשוב שהוא נעצר בגלל כוונה לבצע פיגוע או זיהוי אידאולוגי עם חמאס, אבל ניזאר נעצר בגלל סרטונים שהעלה בפייסבוק ובהם התנגח בבכירי הרשות הפלסטינית. זו לא הייתה הפעם הראשונה אבל זו בהחלט הייתה הפעם האחרונה. שעתיים לאחר שנעצר נודע לאשתו שהוא מת.

ניזאר בנאת היה שם מוכר בציבור הפלסטיני עוד לפני מותו – בעיקר בזכות הפייסבוק שלו. בלי הגרלות של חופשה או פוסטים סטייל “יש לי עשרים דקות לבזבז תשאלו אותי כל דבר” -הוא אסף מאה אלף עוקבים שצפו בסרטונים שלו, בהם הוא רק ישב מול מצלמה, לפעמים עשר דקות ויותר, ופשוט דיבר. הרבה פעמים נכנס ברשות הפלסטינית בלשון ציורית.

כשהחזירו את התיאום הביטחוני עם ישראל בנובמבר 2019 הוא פנה לשר האחראי על הקשר עם ישראל, חוסיין א-שייח’, ואמר לו: “איזה מין ניצחון זה?”, את ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה כינה בהזדמנות אחרת “מומחה לשחיתות”. הטריגר למעצר האחרון היה סרטון שפרסם ביום שני שעבר, בעקבות הסכם החיסונים בין ישראל לרשות הפלסטינית. “הרשות סוחרת בכל דבר”, הוא אמר שם.

“הכו אותו בזמן שישן”

בשעה שמונה בבוקר כלי התקשורת הפלסטיניים דיווחו על מותו, בשעה עשר כבר התייצבו עשרות צוותים בבית שממנו נעצר. זה לא היה הבית שבו התגורר עם אשתו ועם חמשת ילדיו בדורא, אלא בית של קרובי משפחתו. אשתו סיפרה שבחודשיים האחרונים, מאז ירו אלמונים על ביתו, לא ראתה אותו. הוא נעצר בשטח H2 בחברון, שנמצא בשליטה ביטחונית ישראלית, אולי היה שם מתוך מחשבה שלשם לא יגיעו המנגנונים. בן דודו גולל בפני המצלמות את המעצר המכוער: “הכו אותו בזמן שישן, הפשיטו אותו מכל הבגדים והכו אותו שמונה דקות רצוף. הוא צרח כשהוציאו אותו מהבית”. כבר אז היה למשפחה ברור – “רצו לחסל אותו, לא לעצור אותו”. ואכן, בערב של אותו יום הרופא שניתח אותו קבע כי הוא מת “בנסיבות לא טבעיות”.

קשה להסביר לישראלים כמה מהר הסיפור הזה התפוצץ. דקות אחרי שנודע שניזאר בנאת מת, כבר היו סרטונים בפייסבוק שבהם פלסטינים בכו ממש על חיסולו. בשעה אחת בצהריים באותו יום כבר התכנסו כמה אלפים ברמאללה ובחברון בהפגנת מחאה נגד הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה. כמה מאות מהם החלו לצעוד מכיכר מנארה לכיוון המוקטאעה, מקום מושבו של אבו מאזן, תוך כדי קריאות “העם רוצה להפיל את המשטר”. ברשות הבינו די מהר את גודל האירוע והכריזו על הקמת וועדת חקירה בדבר מותו של בנאת, אבל גם בשישי וגם בשבת התקיימו הפגנות כאלו.

דברים שעובדים לטובת המחאה

1. הפיזור הגדול של המוחים הראה כמה גדול הטווח של מי שמתנגד להמשך השלטון של הרשות הפלסטינית. בחברון המפלגה האיסלאמיסטית חזב א-תחריר ארגנה הפגנת ענק. האנשים שם לא נראו כמו הרבה ממי שהגיעו להפגנות רמאללה, צעירים ונשים בלי כיסוי ראש, חלקם פעילים בארגוני זכויות אדם פלסטיניים. באמצע יש את חמאס, שדוחף חזק את המחאה ב-10 ערוצי טלגרם, 13 ערוצי פייסבוק, ערוץ הטלוויזיה הרשמי שלו ואיפה לא. הטווח הרחב של המחאה מקשה להשתלט עליה – יש יותר מדי אנשים לעצור ויותר מדי גורמים שעומדים מאחוריה.

2. תומאס ג’פרסון אמר ש”עץ החירות זקוק להשקיה בדמם של פטריוטים” ובתרגום לימינו – דם ממש מתדלק מחאות. כיכר מנארה כבר ראתה מחאות בעשורים האחרונים, חלקם נמשכו זמן רב יותר, אבל המחאה הזו הפכה לאלימה כמעט מהרגע הראשון שלה. המפגינים יידו אבנים והשוטרים הכו באלות. יום למחרת כבר היו בקרב הקהל כמה עשרות שוטרים בלבוש אזרחי שגררו את אחד המפגינים על הכביש באכזריות. כל אירוע כזה שתועד רק מגביר את הכעס נגד המנגנונים.

דברים שעובדים לרעת המחאה

1. כפי שלמדו אנשי האוהלים של רוטשילד וגם אנשי כיכר תחריר ב-2011 – טווח גדול של מפגינים זה אומר טווח גדול של מטרות. כולם רוצים להעיף את אבו מאזן אבל הם לא מסכימים על מה יגיע במקומו וכנראה שאפילו הפגנות משותפות לא נראה. זה מקל על פירוק המחאה הזו גם פרקטית, וגם אידאולוגית. לרשות הרבה יותר קל לצייר אותה כקבוצה של גורמים אופוזיציוניים שמנצלים מוות של אדם אחד לצרכיהם האינדיבידואליים.

2. גם התומכים הגדולים ביותר של הרשות הפלסטינית בציבור הפלסטיני (=מי שמקבל ממנה כסף) יגידו לכל היותר שהיא גוף הכרחי אבל חיבה לא תראו שם. מי שכן יכול להביא רגש חיובי שיתן איזו קונטרה למפגינים הוא פתח. במשך היומיים הראשונים למחאות הארגון, שאבו מאזן עומד גם בראשו, שמר על שתיקה יחסית. הראיון בשבת שנתן דובר מנגנוני הביטחון נתן את האות לנרטיב הנגדי: “תהיה ועדת חקירה, מכבדים את הזכות להפגין, יש גורמים שמנצלים את האירועים”. בשבת כבר הייתה הפגנת תמיכה באבו מאזן שלא קשה לנחש מי עמד מאחוריה ואולי יהיו נוספות שיאזנו את התמונה.

3. עאמר חמדאן, פעיל זכויות אדם שגם הוא ידוע בסרטוניו נגד אבו מאזן, אמר בסוף הסרטון שהעלה על מותו של בנאת: “יש לנו שני סוגי כיבוש, כיבוש של היהודים וכיבוש של הרשות”. העניין הזה הוא כנראה המכשול הכי עמוק בפני כל מחאה פלסטינית נגד השלטון, בין אם זה הרשות בגדה או חמאס ברצועה. אני לא מדברת רק על התמיכה הכלכלית והביטחונית שמעניקים בישראל למנגנוני הביטחון של אבו מאזן, אלא לעצם הקושי להילחם בשלטון שהוא עצמו במאבק עם שלטון אחר.
גם אם פלסטיני מוכן לצאת עם שלט ולחטוף מכות מהמשטרה, פעולה כזו תמיד יכולה להיראות כלא פטריוטית ו”לא שייכת” לעכשיו. עכשיו זה זמן לאחדות, לא לפירוד – יגידו לו ברשות הפלסטינית. ותהיו בטוחים שלא יעבור הרבה זמן ואסיר ביטחוני ימות בכלא, או פלסטיני שיגיע עם סכין למחסום ימות מירי צה”ל, ויהיה אפשר להתאחד שוב נגד האויב האמיתי.

מזל טוב! אבו מאזן פרסם צו לבחירות בשטחים. בפעם הראשונה אחרי 11 שנה יש צו, ואם יהיו בחירות לפרלמנט הפלסטיני במאי הם יקרו לראשונה אחרי 15 שנה. מאז ההודעה הזאת לפני שבועיים קרו שני דברים שמוכרים למי שמצויים יותר בללכת לקלפי – דיבור על דמוקרטיה וכלכלת בחירות.

“זכויות השהידים לפני הקלפיות”

שלוש הפגנות היו ביום שלישי האחרון בגדה ובעזה. על פניו זה לא מרגש כי שתיים מתוכן היו בערך עשרה אנשים שהתקבצו עם מגפון אבל שווה להקשיב בכל זאת למה שנאמר שם.

קבוצה קטנה של גברים לא צעירים התקבצו מול בית משפט השלום בג’נין. לטענתם, מתנהל נגדם משפט במשך 13 שנה כיוון ש”ניצלו את זכותם לחופש הביטוי”. מבין השורות ניתן היה להניח שמדובר באנשים שהביעו תמיכה בחמאס בזמן ההפיכה ב-2007 – ומאז נרדפים משפטית על ידי הרשות הפלסטינית. ציד תומכי חמאס הוא עניין ותיק בגדה אבל הדובר בהפגנה נתן תשובה מעניינת ללמה זה צריך להיפסק דווקא עכשיו. “אנחנו באווירה של פיוס ושל בחירות”, הוא אמר. ויש בזה משהו, אם אבו מאזן נותן לחמאס להשתתף בבחירות בשטחים ואפילו (תיאורטית) לנצח, אז באיזה נימוק עדיין רודפים תומכים שלהם?

בג’נין לא היו היחידים שהשתמשו בבחירות. בעזה עשו את זה באופן הרבה יותר ממשי והניחו קלפיות בהפגנה של משפחות שהידים. עובדה ידועה היא שהרשות הפלסטינית משלמת קצבאות לאסירים ביטחוניים משוחררים ומשפחות שהידים, עובדה פחות ידועה היא שב-2018 ו-2019 אבו מאזן הסיר מרשימת המוטבים כמה מאות אסירים ומשפחות מעזה, בעיקר כאלו המזוהים עם חמאס והג’יהאד האיסלאמי, בתגובה לכישלון תהליך הפיוס עם חמאס. על הקלפיות המזויפות נכתב “חמאס ופתח – איפה זכויות השהידים?”. בשיהאב, האתר של חמאס, הלכו עם זה עוד יותר וכתבו: “זכויות השהידים לפני הקלפיות”.

בהפגנה השלישית השתתפו הרבה יותר מעשרה אנשים והיא התקיימה מול בית המשפט הפלסטיני העליון באל-בירה שליד רמאללה. חברי איגוד עורכי הדין משביתים באופן חלקי כבר שבוע שני ברציפות את בתי המשפט ברשות. למה? אם לצטט את ראשי המחאה, “התערבות של הרשות המבצעת ברשות השופטת”. במילים קצת יותר ברורות, אבו מאזן הפך לאחרונה את המינוי של ראש בית המשפט העליון מזמני לקבוע וביצע שינויים שנוגעים למינויים של שופטים בבתי המשפט.

כל זה היה יכול להיות לא קשור לפוסט הזה, אלמלא טענת המוחים ששינויים כאלו יכולים להתבצע רק באמצעות הפרלמנט הפלסטיני שלא פעיל כבר 13 שנה, מאז הקרע בין חמאס לפתח. אותו פרלמנט בדיוק אמור להיבחר מחדש ולהתחיל לפעול שוב ב-22 במאי.

שלושת האירועים האלה שופכים קצת אור על מה צו נשיאותי אחד לבחירות, שאולי לא יתממשו, יכול לעשות. עם הדיבור על פרלמנט וחגיגה דמוקרטית, אבו מאזן עלול להעיר שדים ולתת רוח גבית לכל מי שמרגיש מופלה או זנוח על ידי הרשות הפלסטינית.

הבעיות של עזה

השבוע האחרון היה מלא בהבטחות של פוליטיקאים גם ברמאללה. קודם שר העבודה של הרשות הפלסטינית, נסרי אבו ג’וש, הודיע על הסכמה בין הממשלה ללשכות המסחר ואיגודי העובדים על העלאת שכר המינימום מ-1,450 ל-1,950 שקלים בחודש. כששאלו תושבים בשכם על ההבטחה הזאת, אחת אמרה ש”קודם יאכפו את שכר המינימום הקיים”. ואכן, לפי המרכז הפלסטיני לסטטיסטיקה, השכר הממוצע הפלסטיני היה טרם הקורונה 1,017 שקלים – פחות מהמינימום בחוק. זה נובע מעבודה בשחור או מעבודות במשרות חלקיות בלבד.

הבטחה שהעסיקה את התקשורת הרבה יותר הייתה גדולה יותר. אפשר לסכם אותה ב”לפתור את הבעיות של עזה”. השתלטות חמאס על הרצועה הביאה לחילופי שלטון מידיים, נתק בין חמאס לרשות וגם לסנקציות כלכליות של אבו מאזן על עזה – בגלל כישלונות פיוס או רצון להפעיל לחץ. התוצאה היא אלפי בני אדם בעזה שהפסיקו לקבל פנסיה או קצבה או משכורת מהרשות הפלסטינית. לדוגמא – פקיד שעבד במשרד הבריאות בעזה ואז חמאס השתלט על הרצועה, יצא לפנסיה מוקדמת מהרשות כדי שלא ילך לעבוד אצל חמאס, ומקבל משכורת חלקית מאז. איש הזרוע הצבאית של הפתח שהיה אמור להיכנס ל”הסכם המבוקשים” כמו מקביליו בגדה ב-2007 ולהפוך לשוטר נשאר בלי עבודה כשחמאס השתלט. וכן, גם אותם משפחות שהידים מהחלק הראשון שהפסיקו לקבל קצבה מאבו מאזן.

לכל אלו, מבטיחים מקרובים לאבו מאזן בימים האחרונים, יהיה פתרון, אולי אפילו בתחילת פברואר. ג’יבריל רג’וב התראיין לטלוויזיה הפלסטינית וסיכם: “יש סבל בעזה ויש תחושות של אפליה. אבו מאזן הגיש לוועד המרכזי של פתח הצעה לפתור את הבעיות האלה והוא מחויב אליה”.

אז למה לאבו מאזן להבטיח? קודם כל כדי להבטיח קולות של אנשי פתח ורשות. לא סתם אנשי שכם במשאל הרחוב דיברו על “העלאת שכר הפקידים” (של הרשות הפלסטינית) ולא על “העלאת שכר העובדים”. מי שייהנה הם הציבור העיקרי שמקבל משכורת מסודרת – הפקידים שעובדים במשרדים ובמנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. וגם מי שנזנח בעזה על ידי אבו מאזן, באופן אירוני משהו, הם בעיקר אנשי פתח ולא אנשי חמאס.

דבר שני אבו מאזן רוצה להראות לחמאס, ולפלסטינים בכלל, שהוא עושה את כל המאמצים לפיוס לפני הבחירות ואם משהו יכשל וחלילה לא ילכו לקלפי – ברור מי אשם. האפשרות השלישית היא שגם ברמאללה שמעו את הרטוריקה החדשה בהפגנות ופחות התחברו. ה”סוכריות” האלו יכולות לעזור להרגיע את השטח, לתת כסף שימנע מאנשים להפגין ולדבר על דמוקרטיה. בסוף היום הבחירות האלה עוזרות לאבו מאזן רק אם הן מאפשרות יציבות. אם יוכח שהן מביאות את ההפך – מחזקות את חמאס או מייצרות תסיסה – הקלפי תישאר הרחק בדמיון.

הלא-כלום של ממלכת פנטזיה

ב”סיפור שאינו נגמר” ממלכת פנטזיה נמצאת תחת איום של אויב מוזר מאוד – איי הלא-כלום, חורים שחורים שאין בהם כלום ומתפשטים לאט בכל הממלכה. נזכרתי בסיפור הזה כמה פעמים השבוע כשחשבתי על ממלכה הרבה יותר קרובה – הרשות הפלסטינית.

כמה שעות אחרי ההודעה של הרשות הפלסטינית על סגר של שבוע בגלל הקורונה התקבצו כמה עשרות סוחרים ובעלי חנויות בכיכר המרכזית בחברון. הם הגיעו גם בימים הבאים עם שלטים נגד סגירת החנויות. “אנחנו לא רועי הצאן של רמאללה”, אמר אחד מהם, “45% מההכנסות של הרשות מגיעות מאיתנו, מחברון”. כשמנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית נכנסו לחברון לאכוף את המגבלות בשבוע שעבר הג’יפים שלהם חטפו אבנים, המנגנונים החזירו בגז מדמיע. לרגע אפשר היה לחשוב שכוחות צה”ל נכנסו לעיר.

גם במחנה הפליטים בלאטה לא היה רגוע בשבוע שעבר. לפני חודש וחצי נהרג שם תושב המחנה, חאתם אבו ריזק, מתנגד ידוע לרשות הפלסטינית. הוא נכנס לבית החולים כשנפצע במהלך עימות עם המנגנונים ולא יצא משם. ברשות הפלסטינית הודיעו שנפצע ממטען שהתפוצץ לו בידיים לפני שהתכוון להשליך אותו. במחנה לא ממש מאמינים לגרסה הזו ואומרים שהוצא להורג בבית החולים. מאז כל כמה ימים מתעוררות שם מהומות – בסבב האחרון נזרקו על הכוחות בקבוקי תבערה ונפצעו שמונה אנשי מנגנונים.

בכפר קבאטיה שליד ג’נין הייתה שביתה כללית בשלישי למשך יום אחד. מסורת כשמישהו מהכפר נהרג כ”שהיד” – במהלך עימות עם ישראל או מירי ישראלי. סוכת האבלים שנפתחה הפעם הייתה של משפחת כמיל, על בנם מחמוד כמיל שנהרג כשניסה לירות על שוטר בכניסה להר הבית. אחרי ניסיון הפיגוע עברתי על הפייסבוק והאינסטגרם של הבחור בן ה-17. לא מצאתי שם “פוסט אחרון” אבל מצאתי הרבה גאוות יחידה של קבאטיה וגם בוז לרשות הפלסטינית. באינסטגרם הייתה תמונה של לוחם חמוש בנשק ותחתיו הכיתוב “מדינת קבאטיה”. כשאסיר ביטחוני מקבאטיה מת בכלא – מחמוד תיעד ירי באוויר של אנשי הכפר. לפני כמה חודשים הוא השווה את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ליס”מ ורמז ששניהם לא מסוגלים להיכנס לקבאטיה בלי לחטוף קשה.

הרשות הפלסטינית לא תקרוס בבת אחת

כל האזורים האלה הם הלא-כלום של הרשות הפלסטינית. הם האזורים השחורים שבהם היא מתקשה לפעול ולפעמים ממש לא מסוגלת להשליט בהם סדר. זה לא התחיל אתמול אבל השנים לא עוזרות. הרשות נוסדה כגוף מוגבל בלי סמכויות חזקות, שהיה אמור לפעול ככזה רק חמש שנים. עם השנים דבקה בה השחיתות והחזרת שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל בחודש שעבר רק הדגישה את מעמדה כמשת”פית של ישראל.

בעולם שלנו אין באמת לא-כלום ובכל אותם מקומות שחורים פועלים כוחות אחרים, לפעמים עתיקים הרבה יותר מהרשות הפלסטינית. בחברון בין מובילי ההתנגדות לסגר הייתה חמולת ג’עברי המקומית ומחנות הפליטים הם עצם בגרון של הגדה מאז היווסדם ב-48. היורים בכפר קבאטיה אמרו שהם שייכים לגדודי חללי אל-אקצא שהוקמו באינתיפאדה השנייה. רשמית הם הזרוע הצבאית של הפתח, ארגונו של אבו מאזן. אבל הקשר בינם לבין הפתח של רמאללה הוא קצת כמו הקשר בין ההיפים מוודסטוק לנשיא קנדי. הם משתייכים לאותו צד פוליטי רחב אבל בזה זה נגמר.

לפעמים פוליטיקאים ישראלים מדברים על לפרק את הרשות הפלסטינית, ולפעמים פלסטינים מדברים על כך שהרשות הפלסטינית תקרוס. אבל דברים לא חייבים לקרוס כדי להימחק. הם יכולים להתפורר. זה יכול לקרות לאט-לאט ובשקט יחסי. האיים השחורים של הרשות הפלסטינית יגדלו עוד קצת ועוד קצת עד שהכוח שלה יישאר בגבולות רמאללה – אם בכלל – והמשמעות תהיה אנרכיה ביטחונית בשטחים.

הפלסטינים והבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020

בעולם הקורונה זה נראה קצת מופרך שמדינה אחת תתעסק בבחירות של מדינה אחרת. כל אחד מאיתנו הרי יושב בתוך עמו ובתוך שעות הסגר שלו, אבל הבחירות האמריקניות עדיין מעסיקות את כל העולם כאילו אין ריחוק חברתי. מבחינת הפלסטינים יש פה גם היגיון. הם מחכים לראות אם הבוחרים יתנו להם עוד ארבע שנים של גלגל ענק או לא.

כי בארבע שנים האחרונות הפלסטינים התעוררו לעולם חדש. כל בוקר. עאטף אבו סיף, שר התרבות בממשלת הרשות הפלסטינית, כתב לאחרונה על ארבע שנות טראמפ: “אי אפשר היה לדמיין את החוצפה שבה נהגו בסוגיה הפלסטינית”. ארצות הברית של טראמפ נטשה כל ניסיון של ממשלים קודמים להראות נייטרליות בסכסוך האזורי וניתקה לחלוטין את היחסים בינה לבין הרשות הפלסטינית. מסגירת משרדי אש”ף בוושינגטון ועד להעברת השגרירות הישראלית לירושלים. אחרי ארבע שנים קצת קשה לזכור שארצות הברית של אמריקה הייתה פעם המממנת מספר אחת של סוכנות הפליטים הפלסטינים אונר”א ושמהחדר הסגלגל התקשרו ללחוץ על ישראל לא לבנות בתים חדשים בשטחים. 

“ביידן לא פלסטיני”

פלסטיני שהתראיין לאתר חדשות מפרצי השבוע סיפר ש”כל הפלסטינים מתפללים להפסד של טראמפ”, אבל כשפלסטינים אחרים מדברים על האפשרות שטראמפ יפסיד לא נשמע קולם של פתיחת בקבוקי שמפניה. בישראל אולי חוששים שהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית יהפוך את ביידן לנשיא פרו-פלסטיני אבל בצד השני השערות כאלו נשמעות הרבה פחות.

ד”ר איברהים אברש, פרשן פוליטי ומרצה באוניברסיטת אל-אזהר שבעזה, השווה את האפשרות שביידן ינצח למצב של לפני שמונה שנים. אובמה נבחר אחרי ג’ורג’ בוש הבן והבטיח מדיניות אחרת אבל במזרח התיכון “הוא היה קשוח הרבה יותר מקודמו”. ביידן לא יסוג מתמיכת קודמו בישראל, הוא מסביר. הוא לא יעביר בחזרה את השגרירות ולא יכריח את ישראל להפסיק את ההתנחלויות. גם שר התרבות אבו סיף אמר ש”ביידן לא פלסטיני והוא לא נוטה לטובתנו”. תושב עזה שהתייצב מול המיקרופון בימים האחרונים אמר שלא טראמפ ולא ביידן יעזרו לפלסטינים.

אז מה כן ? התרחיש הטוב ביותר הוא שאם ביידן יבחר הוא יקל מעט את הלחץ הכלכלי. שיחדש את התרומות. שייתן תירוץ לרשות הפלסטינית לחזור לתיאום הביטחוני שהופסק בגלל ההכרזה על הסיפוח שבינתיים לא קורה. העיתונאי הפלסטיני הוותיק נאסר לאחם סיכם את זה יפה באמירה: “ביידן תומך בישראל אבל לא באותו שגעון כמו טראמפ”. בין השורות עולה געגוע לשגרה נוסח 2016 – לארצות הברית שמעדיפה את ישראל אבל גם מדברת עם הפלסטינים לפעמים וזורקת כסף.

טראמפ כהזדמנות אחרונה

ומה אם טראמפ יבחר? ראש הממשלה הפלסטיני הגיב על האפשרות הזו באמירה “שאללה יעזור לנו”, אבל במאמרו של שר התרבות הוא כתב שאי אפשר להכות את הפלסטינים יותר ממה שכבר עשה טראמפ. ויש בזה אמת. את הקלפים שלו נגד הפלסטינים טראמפ כבר מיצה. הפחד האמיתי שלהם עכשיו הוא מהמשך גל נורמליזציה של העולם הערבי במידה ותהיה כהונה שנייה. “אם טראמפ יבחר סעודיה תהפוך לבסיס של המשטרים הערביים עם כסף וביטחון”, אמר נאסר לאחם.

אבל דווקא בעיתון אל-איאם שמזוהה עם הרשות הפלסטינית התייחס טלאל עווכל לניצחון של טראמפ כ”הזדמנות האחרונה”. הוא אומר שהניצחון של ביידן יעצור את ניסיונות הפיוס בין פתח לחמאס. בלי טראמפ, לרשות הפלסטינית לא תהיה סיבה לעשות צעד דרסטי כמו לקיים בחירות לראשונה מזה 16 שנה. אם טראמפ יפסיד הפלסטינים ימשיכו להתבוסס בבוץ מבחינה פוליטית ומדינית.

—

מאמרים:

טלאל עווכל – “אנחנו והבחירות האמריקניות”

https://www.al-ayyam.ps/pdf.php

עאטף אבו סיף – “על הבחירות האמריקניות”

https://palsawa.com/post/282132/%D8%B9%D9%86-%D8%A7%D9%84%D8%A7%D9%86%D8%AA%D8%AE%D8%A7%D8%A8%D8%A7%D8%AA-%D8%A7%D9%84%D8%A3%D9%85%D9%8A%D8%B1%D9%83%D9%8A%D8%A9

איבראהים אברש – ההגזמה בהימור על הבחירות האמריקניות https://samanews.ps/ar/post/438633/%D8%A7%D9%84%D9%85%D8%A8%D8%A7%D9%84%D8%BA%D8%A9-%D9%81%D9%8A-%D8%A7%D9%84%D9%85%D8%B1%D8%A7%D9%87%D9%86%D8%A9-%D8%B9%D9%84%D9%89-%D8%A7%D9%84%D8%A7%D9%86%D8%AA%D8%AE%D8%A7%D8%A8%D8%A7%D8%AA-%D8%A7%D9%84%D8%A3%D9%85%D8%B1%D9%8A%D9%83%D9%8A%D8%A9-%D8%AF-%D8%A5%D8%A8%D8%B1%D8%A7%D9%87%D9%8A%D9%85-%D8%A7%D8%A8%D8%B1%D8%A7%D8%B4

געגועים לשנות השמונים

נאמר זאת כך – זה לא היה שבוע מוצלח בשביל הפלסטינים. וזה לא שהוא הגיע אחרי חודש נפלא או שנה מצוינת. אם יש דבר כזה תחתית החבית, ביום שלישי בשעה שמונה בערב הפלסטינים גירדו אותה.

יומיים לפני זה ההדחקה עוד עבדה במרץ ועניין אחר כבש את התקשורת הפלסטינית – ההודעה הראשונה של ועדה שהוקמה בכינוס רמאללה-ביירות שבו התקבצו כולם, מהנייה ועד אבו מאזן. את הגעגועים לאינתיפאדה הראשונה היה אפשר למצוא בכל מילה של ה”בָּיָאן” (בערבית זה נשמע טוב יותר).

קודם כל השם. “ביאן רקם ואחד” (הודעה מספר אחת) הזכיר ישר את הכרוזים שפורסמו לאורך האינתיפאדה הראשונה מטעם אש”ף, חמאס, הג’יהאד האיסלאמי ועוד. על ההצהרה הייתה חתומה “ההנהגה הלאומית המאוחדת של ההתנגדות העממית”. לקואליציית הארגונים שהיו חתומים על הכרוזים מטעם אש”ף קראו “הכוחות הפלסטינים הלאומיים” ובהמשך “ההנהגה הפלסטינית של האינתיפאדה” ו”ההנהגה הלאומית המאוחדת של האינתיפאדה”.

אפילו התוכן עצמו היה זהה לאותם כרוזים שפורסמו כשמכנסי פדלפון היו רלוונטיים – הפסוק שבו נפתחה ההצהרה היה זהה לפסוק שבו נפתח הכרוז הראשון של חמאס באינתיפאדה ההיא – “אוי אתם המאמינים, עמדו והתנגדו בעוז רוח ועמדו על המשמר והיו יראים את אלוהים למען תעשו חיל” (פרק 3, פסוק 200 בקוראן). הסיום “עד למהפכה ולניצחון, תחי פלסטין חופשית וערבית” היה מורכב משתי סיומות בשני כרוזים שונים – אחד בכרוז מס’ 14 של אש”ף מאפריל 1988 והשני שוב מכרוז ראשון, הפעם של אש”ף בסוף 1987.

כמו אז גם היום הפלסטינים הודיעו על תחילת המאבק שלא יפסיק עד הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. קשה להבין את זה מבחוץ אבל האינתיפאדה הראשונה נתפסת כקונצנזוס פלסטיני מוחלט, משהו שאפשר להתרפק עליו ולהיזכר בו בגאווה. היא האינתיפאדה שהביאה להכרה של ישראל בזכותם של הפלסטינים למדינה ושמה אותם על המפה, וכל זה בלי מחבלים מתפוצצים בבתי קפה סטייל האינתיפאדה השנייה שהוציאו אותם רע מאוד בעולם.

בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית אפילו עשו ראיון משולש של פתחאווי, חמאסניק ומישהו מהג’יהאד האיסלאמי לכבוד ההצהרה והם רק הרימו אחד לשני. סגנו של הנייה אמר: ” אני זוכר שבאינתיפאדה הראשונה כולנו הלכנו באותו הכיוון, יש דור חדש שלא זוכר את זה” וג’יבריל רג’וב נתן את מה שיכול להיחשב למסר הבלתי רשמי של האינתיפאדה הראשונה – “ישראל צריכה להבין שלכיבוש יש מחיר כלכלי ומדיני”. אם חושבים על כמות הדם הרע ששרר בין הארגונים הפלסטינים בעבר, האווירה הייתה חגיגית ואפילו אופטימית.

“הלכה פלסטין”

ואז הגיעה המציאות. יום שלישי, מה שהיה אמור להיות יום הסירוב הגדול, ההזדמנות להראות את כוחו של הרחוב הפלסטיני, נגמר בהפגנות מצומצמות שלא לומר זעומות. 30 איש בכל עיר בגדה – שכם, חברון, טולכרם, ג’נין – ועוד 30 בעזה וכל הפגנה כזו התפזרה אחרי שעה שעתיים. אפילו להפגנה המרכזית ברמאללה, שם נכחו הבכירים, הגיעו בערך 200 איש. שתי ההנהגות ברמאללה ובעזה לא הצליחו להביא את התושבים הנכתשים תחת נגיף עולמי, מצב כלכלי קטסטרופלי וחוסר אמון בהנהגה שלא התחיל בפברואר האחרון.

בצהרי יום שלישי כתב אל-ג’זירה הלך לבתי קפה ברמאללה וחטף את האדישות והייאוש בפרצוף. ” אני לא מדבר עם חבר שלי על פוליטיקה, לא רוצים פוליטיקה”, אמר לו אחד. “אלא משנה מה נעשה, לא נוכל לשנות את המצב. מי שרוצה לדבר – רוצה לשנות את המצב, ואין שינוי”. “הלכה פלסטין”, אמר מישהו אחר.

מי שהציל את המצב והשיג את את המסך המפוצל המיוחל היה חמאס. הירי לאשדוד ואשקלון היה בדיוק בזמן נאומו של עבדאללה בן זיאד, שר החוץ של איחוד האמירויות, בטקס החתימה בבית הלבן. חמאס כנראה היו יורים גם היה נחתם הסכם ישראלי פלסטיני, כמו שהוציאו פיגועים בזמן אוסלו, אבל הפעם הם קיבלו אהדה גם מאחיהם. מוסטפא ברגותי מרמאללה, המזוהה עם החזית העממית, אמר אחרי הירי: “מה שקרה היום בעזה זה מסר (לישראל) – הביטחון והשלום הוא ביד הפלסטינים. איחוד האמירויות ובחריין לא יכולות להביא לכם שלום”.

אז לאן הולכים מכאן?

שאלה טובה. האפשרות הכי טובה שיש לפלסטינים כרגע היא האחדות הפנימית אבל זו נשארת בינתיים ברמת הכרוזים. קשה מאוד לחשוב על אפשרות של צעד אמיתי כמו כניסת חמאס לאש”ף שלא לדבר על בחירות כלליות ומאחדות. שני המשטרים עם האידאולוגיה השונה התרגלו לחיות בנפרד ב-13 השנים האחרונות. האפשרות השנייה היא שינוי החשיבה, חשבון נפש בדיוק לפני יום כיפור ושקילה מחדש של ההתנתקות מישראל ומארצות הברית. זה כבר ידרוש שבירה של החבית עצמה ומחיקה של חלקים גדולים מהנרטיב הפלסטיני על המאבק המתמשך נגד כל הסיכויים. לא בטוח שמישהו מהמנהיגים או אפילו מהרחוב מוכן לעשות את זה. אפילו עכשיו.

מזהים הזדמנות

החמושים בשכם לא לבשו מדים. הם היו, על פי התמונות, בערך 5-6 איש, כולם רעולי פנים ועם כובעים אבל לבושים בטריקו וג’ינס ועם מה שנראה כמו M-16 בידיים. הם הגיעו להלוויה של נציג הפתח בשכונה שנהרג מירי אנשי המנגנונים הפלסטינים. המוות של הפתחאווי, עימאד א-דין דוויכאת עורר סערה בשכונת בלאטה אל-בלד בשכם, הוא הרי היה האיש שאמור היה למנוע אירועים מהסוג הזה. שעתיים לפני מותו הוא התראיין וסיפר על ההתמודדות עם תקנות הקורונה בשכונה. “איך שיתוף הפעולה עם הגורמים האחראים?” שאל אותו המראיין. “שיתוף הפעולה טוב”. אמר דוויכאת ואז תיקן את עצמו. “בכנות, אנחנו לא מרוצים משיתוף הפעולה”. לפי העדויות של אנשי השכונה הוא בכלל הגיע למקום כדי לנסות ולהפסיק עימות בין אנשי מנגנונים לבעל סופרמרקט שפתח בניגוד לתקנות ולמנוע את המעצר של בעל החנות ואז נורה ונהרג.

ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה היה בקשר עם אנשי הרשות הפלסטינית בשכם כדי לוודא שהזעם על מותו לא יצא מכלל שליטה. בתחילה במשפחה אמרו שלא יערכו הלוויה ויפתחו סוכת אבלים עד שמי שירה יופיע מול המשפחה אבל כמה שעות לאחר מכן יצאה הודעה שההלוויה אכן תתקיים ומאות בני אדם הגיעו. החמושים לא הסתתנו לאירוע במקרה, הם הופיעו גם בכינוס שערכה המשפחה לילה לפני ההלוויה.    

בינתיים ברמאללה – עאמר חמדאן לא בזבז זמן. מיד כששוחרר ממעצר של שבוע אצל מנגנוני הביטחון הפלסטינים – התראיין לאתר פלסטיני. “אנחנו נעצרנו וממשיכים. אם זה יקרה עוד פעם – נעשה אותו דבר. המורל שלנו גבוה”. חמדאן נעצר לפני שבועיים עם עוד שמונה עשר פלסטינים אחרים כשניסה לקיים הפגנה נגד אבו מאזן תחת הכותרת طفح الكيل יעני “גדשה הסאה” או בתרגום לערבית מדוברת בחייאת נמאס. יום לפני האירוע חמדאן העלה לפייסבוק סרטון שבו ביקר את הטיפול של הרשות בנגיף קורונה שמסתכם בהרבה מילים יפות. “דובר הממשלה אומר שהם שותפים לדאגות של האזרחים… בירדן יש להם פתרונות, אבל אנחנו רומנטיים”.

חמדאן לא הופיע פתאום. הוא היה אחד מהשותפים למחאה שאשכרה הצליחה ברשות (עניין די נדיר) ב-2018 – נגד חוק הביטוח הלאומי, שנתפס על ידי הרבה פלסטינים לא כחוק שאמור לספק להם סיוע כלכלי בשעת מצוקה אלא כעוד ניסיון של ההנהגה לגנוב כסף מהאדם הפשוט. גם ההפגנה הנוכחית הייתה אמורה לכלול האשמות בשחיתות. אבל כל זה התפרק לפני שהתחיל -השוטרים הגיעו לכיכר מנארה ברמאללה טרם ההפגנה ועצרו את המארגנים. שמונה מהם נשארו במעצר במשך שבוע וחצי.

על פניו אין קשר בין המקרים. בין הליברלים מרמאללה לאנשי הפתח הנאמנים משכם. מה שבכל זאת מאחד ביניהם הוא ההבנה שהרשות הפלסטינית חלשה כעת יותר מתמיד ואפשר לאתגר אותה עם הפגנה או עם חמושים בשכונה לאור יום. כל זה מתחבר להערכות של גורמים בישראל שהרשות הפלסטינית מתחילה להראות סימנים של חוסר משילות. הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל הובילה לסירוב לקבל כסף וכתוצאה מזה – המנגנונים מקבלים משכורת חלקית ממאי והמוטיבציה בהתאם. בגלל חוסר התיאום הרשות לא יכולה לנייד כוחות ממקום למקום. כל זה מצטבר. נכון לעכשיו הכול עובר בשקט אבל השעון מתקתק. ככל שיעבור הזמן הרשות תתקשה להחזיר את השליטה למה שהייתה. זה אומר לא רק חוסר אכיפה נגד בעלי סופרמרקטים אלא גם נגד חוליות טרור. 

דרוש: פרויקטור קורונה פלסטיני

בתחילת השבוע עוד הייתה אופטימיות. דובר משרד הבריאות הפלסטיני, כמאל א-שחרה, אמר שעל פי ההערכות מספר חולי הקורונה צפוי לרדת בזכות הצעדים של הרשות הפלסטינית. וכך היה. בשבת האחרונה מספר החולים הפעילים, אלו שעדיין נושאים את הנגיף, עמד על 8,700 – השיא הנוכחי בעלייה שנמשכה ונמשכה ונמשכה מאז תחילת הגל השני ביוני, אבל בשלישי זה כבר היה 7,800 ואחוז החולים שנרפאו הגיע ל-40%.

אבל הידיעה שהוצאתי בעניין והציוץ שצייצתי היו מוקדמים מדי. בחמישי המספר טיפס בחזרה ל-8,200. למרות הירידה הזמנית, אחוז הבדיקות שיוצאות חיוביות נשאר אותו דבר: 500-400 ביום.

אז מה קורה ברשות? כמו בישראל היה ניסיון להלך בין הטיפות כדי לא לפגוע בכלכלה. אחרי מחאה של סוחרים סגרו רק את החנויות הגדולות ועסקים קטנים נותרו פתוחים. השבוע הייתי ברמאללה ונקלעתי למרכז העיר, ועל פניו – גם זה לא קורה. הקניונים פתוחים, עשרות אנשים ברחובות, 90% עוטים מסכה על הסנטר (כנראה שזה קטע מזרח תיכוני). השוטרים הפלסטינים שנמצאים בפינות הרחובות ואומרים לאנשים ללבוש מסכה מזכירים נוסעי ספינה טובעת שמנסים להוציא את המים מהספינה עם כפית.

מה כן יש? יש סגרים על אזורים ספציפיים – שכונות, כפרים ומחנות פליטים שיש בהם עלייה של חולים. אז שמים בלטות בכניסה ובאמת לא נותנים להיכנס ולצאת. בשני השבועות האחרונים היה גם סגר בסופ”ש – על פי ההוראות כל החנויות למעט בתי מרקחת ומאפיות נסגרו. נראה שזה עבד קצת יותר טוב.

על פי הנתונים של משרד הבריאות הפלסטיני יש הישגים מסוימים, העיקרי שבהם הוא ירידה במספר החולים במה שהיה מוקד ההתפשטות הענק – חברון. אבל הבעיות האקוטיות נותרו איתנו: חוסר אכיפה של נהלי הריחוק החברתי, חוסר יכולות או מודעות או שניהם של הרחוב הפלסטיני לקיים את אותם כללים.

כל זה עוד לפני חג הקורבן שמתחיל היום, עם כל הסעודות והתפילות ההמוניות. דובר המשטרה סיכם יפה את המצב כשאמר אתמול: “יש מקומות בגדה שמותר בהם להתפלל ויש מקומות שלא. יש מקומות שמותר להתפלל במסגד ויש בשטח פתוח”. בצד השני (ויש שיאמרו גם בצד השני) אין תוכנית מסודרת איך להתגבר על האתגר – להגביר את האכיפה, להתאים את התקנות לאוכלוסייה ולקבוע יעדים. הפוליטיקאים לא מצליחים להרים את הראש ולהסתכל הלאה. דרוש פרויקטור.

דבר נדיר קרה באמצע יולי – הרשות הפלסטינית נכנעה ללחץ ציבורי. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני כמעט שנתיים, כשעשרות אלפי אנשים הפגינו נגד חוק ביטוח לאומי. אבל גם הפעם במרכז הסיפור עומד אותו דבר: חוסר אמון בין הציבור להנהגה שלו.

1. בשבע בערב ביום ראשון עמד דובר הממשלה הפלסטינית, מי שבפועל נהיה דובר הקורונה של הרשות, והודיע על עוד הגבלות כדי למנוע את ההתדרדרות במספר החולים והמתים מקורונה בגדה. בין השאר הוחלט על המשך הסגר בערים הגדולות בגדה: שכם, חברון, בית לחם ורמאללה למשך חמישה ימים נוספים. המשמעות היא המשך סגירת החנויות הלא דחופות – כל דבר חוץ מאוכל ובית מרקחת. ביום שני בשש בערב דובר הממשלה שוב הודיע שחנויות קטנות יוחרגו וכן יפתחו. אז מה קרה תוך פחות מ-24 שעות?

2. שעתיים אחרי ההודעה על המגבלות כמה עשרות בני אדם התקבצו בכיכר אבן רושד במרכז חברון. זו לא הייתה נראית כמו הפגנה, יותר כמו אסיפת חברים שמדי פעם מופרעת על ידי צעקות. היו שם בעלי חנויות וסוחרים והתחושה הייתה של חלאס. “סגרנו חודש, סגרנו עוד שמונה ימים, עוד שמונה, עוד שמונה. רוצים להאכיל את הילדים שלנו”. בחברון מתו עד לאותו הרגע כ-20 בני אדם, יותר משני שליש מכלל המתים בגדה. גם מרבית החולים הגיעו ממנה אבל המצב הרפואי כמעט ולא הוזכר שם. הדרישה הייתה או לפתוח את החנויות או לתת כסף לאנשים.
למחרת בצהריי היום זה קרה גם במרכז רמאללה. אולי בגלל השעה ואולי בגלל שהתקשורת הייתה שם יותר כדי לתעד – היו יותר צעקות. “רוצים לחיות!” צרח אחד הסוחרים. שם גם נשמע בקול חזק יותר הטענה שהרשות הפלסטינית עושה איפה ואיפה כשהיא מחליטה אילו מוסדות לסגור ואילו לפתוח. “אתמול התקשר אלינו הוירוס ואמר לנו שהוא לא בבנקים. הוירוס לא בבנקים, הוא רק בחנויות ובמוניות”, אמר אחד מהסוחרים. אלו לא היו ההפגנות הכלכליות הראשונות על רקע הקורונה. כבר באפריל החלו להפגין נהגי המוניות ובשבוע שעבר הם דרשו פיצויים במפגן בבית לחם. הפעם הממשלה הפלסטינית נכנעה.

3. ההפגנות לא אורגנו רשמית על ידי לשכות המסחר בערים – מעיין הנציג של הסוחרים מול הרשות הפלסטינית. לטענת המפגינים בחברון הם אפילו ניסו להביא אותם להפגנה אבל הם סירבו. אבל הפוליטיקה הגדולה בהחלט הייתה מאחורי הקלעים. אחרי ההודעה הראשונה של הממשלה הפלסטינית, כמה מושלי מחוזות ולשכות מסחר החליטו להחריג את עצמם ופרסמו הודעה על כך שהחנויות אצלם דווקא כן יפתחו. מושלי המחוזות הם מינוי ישיר של אבו מאזן ולכן יש להם הרבה כוח ובשטח הם חזקים יותר מהממשלה. עם זאת הרשות הפלסטינית עובדת כרגע בצו חירום שממנה את ראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד אשתייה, למנהל הראשי ובעצם לאחראי גם עליהם. אתם מוזמנים לחשוב כמה המושלים אוהבים את המצב הזה. באותו לילה חלק מהמושלים חזרו בהם והיה נראה שראש הממשלה ניצח אבל לא כך היה – האינטרס של המפגינים השתלב יופי עם הדרישה של המושלים והם ניצחו במערכה.

4. בשורה התחתונה הקונפליקט הזה נפתר בקלות יחסית, אבל ההפגנות הקטנות האלו העידו על השבר הכלכלי הגדול שיש ברשות הפלסטינית (כלכלה שדישדה לפני כל זה+חוסר תיאום+קורונה) ובעיקר על התסכול של הרבה מאוד אנשים בציבור שלא סומכים על ההנהגה שלהם שתדאג להם ובכנות – מעדיפים לפתוח את החנות ולחטוף קורונה. בהפגנות לא השתתפו מיליוני אנשים, בקושי מאות, אבל הפעם זה הספיק כדי להלחיץ את הרשות הפלסטינית.