סבב הלחימה האחרון היה קצת אחר עבורי. האישי והאקטואלי תמיד מגיעים בערבוביה, אבל כשעוד מבצע בעזה החל בתאריך הלידה המשוער שלי וילדתי בערך 30 שעות אחרי הפסקת האש, הרגשתי שהגעתי לשיא. המשמעות הפרקטית הייתה שאת רוב המבצע לא סיקרתי באופן שוטף, אלא הסתכלתי מהצד. וזו הייתה חוויה מוזרה, אבל כזו שגם חידדה לי קצת דברים שקשה לקלוט שרואים את האירועים מקרוב.
1. המבצע הזה הבהיר באופן סופי שישראל יצרה מפלצת וקוראים לה הג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני. ישראל לא אחראית להקמת הארגון (תודה למהפכה האיסלאמית באיראן) וודאי לא על מימון או נקיטה ביד חלשה נגדו (איראן וחמאס הן הכתובת) אבל טריק הבידול הזה, להילחם רק נגד ארגון מספר 2 בעזה, הוא שהביא אותו לממדים שהוא היום. את הסימנים היה אפשר לראות בראיונות השונים שקיים זיאד נחאלה, מנהיג ארגון הג’יהאד האיסלאמי (בשולי הדברים: אדם חסר כריזמה, ולפי השמועות גם פחות נאמן אידאולוגית לכל הרעיון האיסלאמי מקודמו רמדאן שלח) מאז המבצע הראשון שניהלה ישראל רק נגד הג’יהאד לפני ארבע שנים ועד היום. אז עוד נראה נחאלה קצת בהלם מהמעמד, בראיון אחד אפילו הודה לחמאס וקרא להם “הריבון ברצועת עזה בשטח”, אבל אחרי “עלות השחר” ב-2022 כבר הביע אכזבה ואמר שהופעלו עליו לחצים כדי לסיים את הלחימה, והפעם? שש הדקות בחצות אחרי הפסקת האש שבמהלכם סיכם את המבצע היו עם כמויות פאתוס לא פרופורציונלית לאירוע, יותר ברטוריקה של ג’ינגס חאן, לא של ארגון עם כמה אלפי פעילים שכל שדרת הפיקוד שלו חוסלה תוך חמישה ימים.
2. מילא ישראל הייתה יוצרת מפלצת ודבקה במאבק איתה. אבל המטריד במיוחד במבצע האחרון היה מותו של אותו הפרד ומשול שיצר מלכתחילה את המפלצת. כל הקטע בלהילחם רק מול ארגון מספר 2 הייתה כדי להחליש את המערכה, להפריד בין 1 ל-2 ואולי כבונוס גם לגרום ל-1 להיראות רע. במבצע כזה, כאשר החמ”ל המשותף של הפלגים הפלסטינים – גוף בשליטת חמאס – מקבל אחריות על ירי ומאשר הפסקות אש, לא נשאר מזה הרבה. זה הגיע לשיאים אבסורדים עם הודעה של ערוץ הבית של חמאס על הפסקת אש אבל בלי אישור של הג’יהאד האיסלאמי, ולתדרוכים של גורמים ישראלים שקראו לחמאס ארגון חלש כי הוא לא מצליח להשתלט על הג’יהאד האיסלאמי. שאלת כמה חמאס לא רוצה או לא יכול בצד, אתם מודעים לעובדה שישראל יצרה את המצב שבו מישהו בכלל שואל אותם אם הם מסכימים להפסקת אש?!
3. הרטוריקה הישראלית הייתה צורמת, במיוחד למי שמכיר את דף המסרים של הצד השני. זה לא היה רק ניסוחים מעורפלים שאמרו כוח אבל בעצם אמרו “אנחנו חותרים להפסקת האש”, ה-צירוף שנאמר לאחר ההודעה על הפסקת הירי היה “שיננו את המשוואה”. מדובר בהמצאה עזתית, ובכל מקרה זה נשמע יותר טוב בערבית. רטוריקה ושידור ביטחון זה חשוב, אבל יש סיבה שארגוני טרור טובים במילים גבוהות, זה כדי להסתיר הישגים מועט, מטרות אכזריות, ואפס עתיד למכור לאנשים שנמצאים בצד שלהם. מדינת ישראל איננה ארגון טרור. כשמדברים על הישגים, כדאי לדבר פשוט.
4. כמו בחגורה שחורה ובעלות השחר, גם המבצע היזום הזה נגד הג’יהאד האיסלאמי נפתח בחיסול ממוקד. בניגוד לחיסולים הקודמים, כאן היה מספר גבוה מאוד של תושבי עזה בלתי מעורבים – עשרה – שנהרגו יחד עם שלושת אנשי הג’יהאד. 4 מהם ילדים, בגילאי 5-17. הדיון בשאלת הלמה, איך ומדוע, גרר בעצמו דיון מטא על האם זה בכלל לגיטימי, אז הנה דעתי המתונה: הדיון לא יכול להיות על עצם הדיון. חובה לשאול שאלות ולבקר כמו “למה” ו”מי קיבל את ההחלטה” גם תוך כדי מלחמה. מלחמה היא עניין פוליטי, כלומר משהו שמנהיגים (במדינה דמוקרטית כאלו שנבחרו על ידי הציבור) מחליטים עליו ולכן ראוי לדון בו. הרי לא נדמיין מצב שבו יהיו פה מגעים לשלום ולא יהיה בהם דיון, אין סיבה שמלחמה תהיה משהו חסין מביקורת.
5. בפעם השנייה בשנה, מדינת ישראל הוציאה הודעה רשמית על הפסקת האש. כל הכבוד לממשלה שהבינה שלהסתמך על דיווחים מאל-ג’זירה זה אחלה לאגו של כתבי פלסטינים (כולל אני) אבל גרוע מאוד לאזרחי ישראל. אגב, גם בהודעה הזו וגם בזו שקדמה לה, בתום “עלות השחר”, נכתב תודה למצרים ומשהו שאמר שקט ייענה בשקט, אבל לא נכתב שם נגד מי בעצם הייתה הלחימה ומול מי הופסקה האש עכשיו. אולי זו חלק מהבעיה. אחרי 20 שעות אותו שקט ייענה בשקט שהוזכר שם הופר – רקטה נורתה לעוטף וצה”ל תקף בתגובה בעזה.