תגית: האינתיפאדה הראשונה

השבוע פגשתי שני פלסטינים מאוד שונים. אחד מהם הסכים שאצטט אותו בשמו, השני לא, ולכן הפרטים לגביו יישארו מעומעמים יותר. שניהם גברים מבוגרים יחסית (בני יותר מ-40) ומתגוררים בכפרים בגדה, אבל שם נגמר הדמיון ביניהם.

מוחמד חביסה גר בכפר ביתא ליד שכם, הוא היה מורה לנהיגה לפני שיצא לגמלאות. יש לו שישה ילדים, שלושה מהם גרים בחו”ל בעידוד שלו – הוא מעיד שניסה להרחיק אותם מהסכסוך הישראלי פלסטיני כמה שאפשר.

הוא מספר שבכפר שלו שומעים בשבועות האחרונים קולות שלא היו בעבר. כמו שבחים למוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס. תושבי ביתא, כולל חביסה, חושבים שחמאס ניצח בסבב הלחימה האחרון. “כשרואים את אבו עוביידה, דובר הזרוע הצבאית של חמאס, אומר שלמשך שלוש שעות יהיה עוצר על תל אביב – יש לזה משמעות עבור הפלסטינים. חמאס אמר להפסיק את הגירוש של שייח’ ג’ראח והפסיקו, אמר לצאת מהר הבית ויצאו”, כך הוא אומר.

הוא חושב שהפופולריות הזו לא תישאר רק על הנייר. בביתא יש כבר שבועיים הפגנות נגד מאחז לא חוקי חדש שנבנה על אדמות של תושבי הכפר. כבר עכשיו ההפגנות סוערות – מיידים שם אבנים ובקבוקי תבערה לעבר חיילים ושני פלסטינים נהרגו עד כה. הוא מעריך שזה עוד יגבר. כששאלתי אם בטלוויזיה בגדה לא רואים את ההרס של עזה ולא מקשרים גם את זה לשלטון חמאס, הוא לא הכחיש אבל אמר – “זה לא מעניין, לפלסטיני לא אכפת שיהרסו לו את הכול”. בשיחה לא נאמרה המילה “כבוד” אבל היא ריחפה באוויר.

“לחזור לדוקטרינת 2001”

הפלסטיני השני הוא קצין במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. הוא מעיד על עצמו שעצר מאות ואולי קרוב לאלף אנשי חמאס בשנות השירות שלו. הוא גם החרים כלי נשק מהכפר שבו הוא גר ומהכפרים בסביבה. לדבריו, שלוש פעמים שונות יהודים נכנסו אליו לכפר בטעות והוא החזיר אותם בשלום לידי כוחות הביטחון הישראלים. הוא טרח לספר בגאווה שבכל משפחתו המורחבת אף אחד מעולם לא נכלא או נעצר על ידי ישראל ואפילו חיפוש בבית שלו לא עשו.

ובכל זאת, הוא אמר לי כך: “היום אני חושב שאבו מאזן טועה, ושחמאס צודק. כל אחד בגדה צריך להחזיק נשק כדי להגן על עצמו. היהודים לא רוצים שלום”. פלסטיני שהכיר נהרג לאחרונה מירי ישראלי וזה מה שהביא אותו למסקנה הזו. “צריך לחזור לדוקטרינת 2001” הוא סיכם, כשהוא מתייחס לאינתיפאדה השנייה, אז מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הפנו את הנשק שלהם כלפי ישראל.

במקום האור הירוק של ערפאת

מדובר בשני אנשים מתוך שניים וחצי מיליון פלסטינים שמתגוררים ביהודה ושומרון. אז למה בכל זאת יש עניין לכתוב את הדברים האלו? כי הגדה לא שקטה. בזמן “שומר החומות” כולם בישראל, גם כותבת השורות האלו, הייתה עם העיניים לעזה – בזמן שבגדה היו עימותים שלא נראו בשנים האחרונות. את יום שישי ה-14.5 סיימו הפלסטינים עם יותר מעשרה הרוגים. לאורך כל המבצע היו הפגנות בעד חמאס בערים המרכזיות בגדה. בעימותים במחסום בית אל היו שני חיילים שנפצעו קל מירי של חמושים פלסטיניים, דבר שלא קרה שנים.

ב-2018, כשבעזה היו 60 הרוגים על הגדר בהפגנות השיבה, הגדה נשארה שקטה, אבל הפעם לא. הנרטיב של חמאס פגש ייאוש מקיפאון מדיני ותנאי חיים מבאסים שדורשים חיכוך תמידי עם חיילים ומאבק עם מתנחלים. כל זה מביא למסקנה, גם אם לא מבוססת, שחמאס עם הטרור והאלימות מצליח להשיג עבור הפלסטינים יותר -מאשר הרשות הפלסטינית ושיתוף הפעולה שלה עם ישראל. אולי ככה אפשר להסביר את הדברים של שני הפלסטינים שמצוטטים למעלה.  

כשיצאתי מביתא, חביסה אמר לי בחשש – “את עוד תחזרי לעשות פה כתבה אחרי ההפגנה שתהיה בשישי הקרוב, יהיה בלגן”, אבל אני לא נביאה. יכול להיות שהעימותים שראינו בשבועות האחרונים בגדה יירגעו, יכול להיות שיסלימו. משהו אחד אפשר להגיד: כשישראלים מדברים על אינתיפאדה שלישית, עולה להם בדרך כלל תמונה בראש של אוטובוסים מתפוצצים. הדבר הזה דורש גם אור ירוק מההנהגה הפלסטינית להפנות את האש כלפי ישראל (אז זה היה ערפאת) וגם תשתיות טרור די מורכבות. שני הדברים האלו לא נראים סבירים כרגע. לאבו מאזן אין כוונה לסיים את שנותיו האחרונות נצור במוקטאעה בגלל עידוד גלוי של טרור ותשתיות של חמאס והג’יהאד האיסלאמי מגולחות בגדה באופן קבוע על ידי ישראל והמנגנונים הפלסטיניים.

אבל אולי האופציה היותר סבירה היא האינתיפאדה הראשונה. שם לא היו מחבלים מתאבדים ולא הנהגה מסודרת שהסלימה את השטח (לא בחלק הראשון). היה ייאוש כלכלי ומדיני שהתחבר להקצנה דתית ולאירוע נקודתי אחד. ב-8 בדצמבר 1987 התרחשה תאונת דרכים בג’באליא שברצועה. ארבעה פלסטינים נדרסו על ידי נהג ישראלי. האירוע הופץ כדריסה מכוונת של ישראל, למחרת כבר היו הפגנות במחנה הפליטים ותוך שבועות ישראל התמודדה עם הסלמה רבתי בגדה ובעזה. זה לא חייב לקרות היום, גם לא בעוד שנה. אבל ההיסטוריה של הסכסוך הזה אוהבת לחזור על עצמה.

געגועים לשנות השמונים

נאמר זאת כך – זה לא היה שבוע מוצלח בשביל הפלסטינים. וזה לא שהוא הגיע אחרי חודש נפלא או שנה מצוינת. אם יש דבר כזה תחתית החבית, ביום שלישי בשעה שמונה בערב הפלסטינים גירדו אותה.

יומיים לפני זה ההדחקה עוד עבדה במרץ ועניין אחר כבש את התקשורת הפלסטינית – ההודעה הראשונה של ועדה שהוקמה בכינוס רמאללה-ביירות שבו התקבצו כולם, מהנייה ועד אבו מאזן. את הגעגועים לאינתיפאדה הראשונה היה אפשר למצוא בכל מילה של ה”בָּיָאן” (בערבית זה נשמע טוב יותר).

קודם כל השם. “ביאן רקם ואחד” (הודעה מספר אחת) הזכיר ישר את הכרוזים שפורסמו לאורך האינתיפאדה הראשונה מטעם אש”ף, חמאס, הג’יהאד האיסלאמי ועוד. על ההצהרה הייתה חתומה “ההנהגה הלאומית המאוחדת של ההתנגדות העממית”. לקואליציית הארגונים שהיו חתומים על הכרוזים מטעם אש”ף קראו “הכוחות הפלסטינים הלאומיים” ובהמשך “ההנהגה הפלסטינית של האינתיפאדה” ו”ההנהגה הלאומית המאוחדת של האינתיפאדה”.

אפילו התוכן עצמו היה זהה לאותם כרוזים שפורסמו כשמכנסי פדלפון היו רלוונטיים – הפסוק שבו נפתחה ההצהרה היה זהה לפסוק שבו נפתח הכרוז הראשון של חמאס באינתיפאדה ההיא – “אוי אתם המאמינים, עמדו והתנגדו בעוז רוח ועמדו על המשמר והיו יראים את אלוהים למען תעשו חיל” (פרק 3, פסוק 200 בקוראן). הסיום “עד למהפכה ולניצחון, תחי פלסטין חופשית וערבית” היה מורכב משתי סיומות בשני כרוזים שונים – אחד בכרוז מס’ 14 של אש”ף מאפריל 1988 והשני שוב מכרוז ראשון, הפעם של אש”ף בסוף 1987.

כמו אז גם היום הפלסטינים הודיעו על תחילת המאבק שלא יפסיק עד הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. קשה להבין את זה מבחוץ אבל האינתיפאדה הראשונה נתפסת כקונצנזוס פלסטיני מוחלט, משהו שאפשר להתרפק עליו ולהיזכר בו בגאווה. היא האינתיפאדה שהביאה להכרה של ישראל בזכותם של הפלסטינים למדינה ושמה אותם על המפה, וכל זה בלי מחבלים מתפוצצים בבתי קפה סטייל האינתיפאדה השנייה שהוציאו אותם רע מאוד בעולם.

בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית אפילו עשו ראיון משולש של פתחאווי, חמאסניק ומישהו מהג’יהאד האיסלאמי לכבוד ההצהרה והם רק הרימו אחד לשני. סגנו של הנייה אמר: ” אני זוכר שבאינתיפאדה הראשונה כולנו הלכנו באותו הכיוון, יש דור חדש שלא זוכר את זה” וג’יבריל רג’וב נתן את מה שיכול להיחשב למסר הבלתי רשמי של האינתיפאדה הראשונה – “ישראל צריכה להבין שלכיבוש יש מחיר כלכלי ומדיני”. אם חושבים על כמות הדם הרע ששרר בין הארגונים הפלסטינים בעבר, האווירה הייתה חגיגית ואפילו אופטימית.

“הלכה פלסטין”

ואז הגיעה המציאות. יום שלישי, מה שהיה אמור להיות יום הסירוב הגדול, ההזדמנות להראות את כוחו של הרחוב הפלסטיני, נגמר בהפגנות מצומצמות שלא לומר זעומות. 30 איש בכל עיר בגדה – שכם, חברון, טולכרם, ג’נין – ועוד 30 בעזה וכל הפגנה כזו התפזרה אחרי שעה שעתיים. אפילו להפגנה המרכזית ברמאללה, שם נכחו הבכירים, הגיעו בערך 200 איש. שתי ההנהגות ברמאללה ובעזה לא הצליחו להביא את התושבים הנכתשים תחת נגיף עולמי, מצב כלכלי קטסטרופלי וחוסר אמון בהנהגה שלא התחיל בפברואר האחרון.

בצהרי יום שלישי כתב אל-ג’זירה הלך לבתי קפה ברמאללה וחטף את האדישות והייאוש בפרצוף. ” אני לא מדבר עם חבר שלי על פוליטיקה, לא רוצים פוליטיקה”, אמר לו אחד. “אלא משנה מה נעשה, לא נוכל לשנות את המצב. מי שרוצה לדבר – רוצה לשנות את המצב, ואין שינוי”. “הלכה פלסטין”, אמר מישהו אחר.

מי שהציל את המצב והשיג את את המסך המפוצל המיוחל היה חמאס. הירי לאשדוד ואשקלון היה בדיוק בזמן נאומו של עבדאללה בן זיאד, שר החוץ של איחוד האמירויות, בטקס החתימה בבית הלבן. חמאס כנראה היו יורים גם היה נחתם הסכם ישראלי פלסטיני, כמו שהוציאו פיגועים בזמן אוסלו, אבל הפעם הם קיבלו אהדה גם מאחיהם. מוסטפא ברגותי מרמאללה, המזוהה עם החזית העממית, אמר אחרי הירי: “מה שקרה היום בעזה זה מסר (לישראל) – הביטחון והשלום הוא ביד הפלסטינים. איחוד האמירויות ובחריין לא יכולות להביא לכם שלום”.

אז לאן הולכים מכאן?

שאלה טובה. האפשרות הכי טובה שיש לפלסטינים כרגע היא האחדות הפנימית אבל זו נשארת בינתיים ברמת הכרוזים. קשה מאוד לחשוב על אפשרות של צעד אמיתי כמו כניסת חמאס לאש”ף שלא לדבר על בחירות כלליות ומאחדות. שני המשטרים עם האידאולוגיה השונה התרגלו לחיות בנפרד ב-13 השנים האחרונות. האפשרות השנייה היא שינוי החשיבה, חשבון נפש בדיוק לפני יום כיפור ושקילה מחדש של ההתנתקות מישראל ומארצות הברית. זה כבר ידרוש שבירה של החבית עצמה ומחיקה של חלקים גדולים מהנרטיב הפלסטיני על המאבק המתמשך נגד כל הסיכויים. לא בטוח שמישהו מהמנהיגים או אפילו מהרחוב מוכן לעשות את זה. אפילו עכשיו.