סבאח אל-נורית

אמה, ספר – 1815

“אמה” זה ספר שחביב עליי אבל זה עדיין ספר שכתבה ג’יין אוסטין. מה שאומר שהוא נידון לעסוק בעניינים זוטרים להחריד כמו מי עושה עיניים למי ולאיזה מסיבת גן הולכים מחר. לאמה וודהאוס בניגוד לאליזבת מ”גאווה ודעה קדומה” או האחיות דאשווד מ”תבונה ורגישות” אין אפילו צרות כלכליות כדי להעמיק את הסיפור. סתם שעמום. למרות היותו הכי קצבי מכל הרומנים של אוסטין הוא עדיין מוגבל לקצב של 1815 ומכיל איזה חמישה מפגשי תה ושלוש ארוחות ערב יותר מדי.

אבל הוא עדיין טוב. מתחת לשמרנות האיומה יש סיפור אהבה שמבוסס על חברות והיכולת לדבר אחד עם השני בפתיחות ואפילו מסר על האפשרויות המוגבלות של נשים בתחילת המאה ה-19. הוכחה שאני לא לבד בחיבה הזו היא שלספר הישן הזה יש כמות מטורפת של אדפטציות למסך. יש הרבה אמה וודהאוס, מ-1995 ועד 2020, מניו דלהי ועד קליפורניה. והגיע הזמן לעשות סדר בכולן*. ראו הוזהרתם: זה כולל ספוילרים למי אוהב את מי בסוף.

*חוץ מהסדרה של 1972 כי ראיתי דקה ממנה ויש דברים שאני לא מאחלת גם לאויבים שלי.  

קלולס – סרט, 1995

אחד העיבודים הראשונים הוא אחד המוצלחים שבהם. אמה כאן היא שר הורוביץ (משלנו!), בת 16 מבוורלי הילס. הסביבה הדומה אך שונה מוציאה הומור וקלילות מהספר העתיק הזה. למרות הבדלי הזמן והלאום, אליסיה סילברסטון בתור שר הכי דומה לאמה הספרותית בתהליך שהיא עוברת –היא מתחילה כמישהי עם אופי טוב אבל כזו שנצמדת יותר מדי לחשיבה המעמדית שלה ולומדת להיפתח עם הזמן. מר נייטלי הפך לג’וש האח-החורג-לשעבר שרב איתה בצורה מצוינת. זה עיבוד חופשי מאוד אבל הרוח האוסטינית קיימת כאן וראו ערך הצהרת האהבה המגומגמת של ג’וש בסוף הסרט.

אמה – סרט טלוויזיה, 1996

המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לתת לעיבוד הזה הוא שהוא בול כמו הספר. אמה נראית כמו בציורים, המשפטים החזקים בספר הם המשפטים החזקים כאן, הרגעים המשעשעים בדפוס משעשעים גם כאן. החיסרון הכי גדול הוא שזה בול כמו הספר. כשלוקחים את העלילה, הסצינות, הדמויות ומעתיקים אותם כמו שהם למסך זה לא ממש עובד. מארק סטרונג (הוא משחק פה את הבחור הטוב, הידד!) וקייט בקינסייל נותנים עבודה טובה אבל התוצאה קצת אנמית. חוץ מזה שהשאירו שם משפטים מטרידים על פער הגילאים הגדול בין אמה לנייטלי אז אוף.

אמה – סרט, 1996

ייתכן שאני נכנסת כאן לשדה מוקשים. כי כמו שיש דת שלמה שטוענת שקולין פירת’ הוא מר דארסי הנצחי יש כת קיצונית יותר שמאמינה שג’רמי נורת’ם הוא מר נייטלי האידאלי. ובכן לא התחברתי. העלילה נדחסת כי זה בכל זאת סרט ודי ברור שניסו להפוך את הסיפור לקומדיה, אבל בניגוד ל-2020 (ראו בהמשך) לא ממש הצליחו והתוצאה היא שהדמויות מתנהגות בטיפשיות מעצבנת. הסצנות בין אמה למר נייטלי מרגישות כמו דקלום שורות וגווינת’ פלאטרו פשוט לא משכנעת אותי שהיא באמת מתכוונת למה שיוצא לה מהפה.  

אמה – מיני-סדרה 2009

האם זה העיבוד הכי טוב? כן. האם אני משוחדת? כן.

אלף, זו האדפטציה הראשונה שראיתי ובית – היא נמשכת ארבע שעות, מה שאומר שבוראים כאן עולם. כל דמות משנית מקבלת זמן מסך ואופי. לרומלה גארי בתור אמה יש הבעות פנים קצת מוזרות אבל היא מצליחה להעביר הכי טוב את התהליך שאמה עוברת ואם אתחיל להשתפך על ג’וני לי מילר כנייטלי אני לא אפסיק. הוא לוקח דמות נוקשה ויש יאמרו אפילו קצת פלקטית בספר וממלא אותה בכנות, ברגישות ובהומור אנגלי. כמובן שכל זה לא היה עובד בלי תסריט טוב מאוד. אחרי שקראתי את הספר שוב וראיתי את הסדרה שוב הופתעתי כמה העלילה לא נצמדת לספר. אירועים הוזזו, סצנות שלמות (יפות מאוד) הומצאו לחלוטין ואפילו ניתן דגש חזק על כלוב הזהב של אמה. אבל זה כל היופי. מצד שני זה עדיין ארבע שעות אז בהחלט חומר למתקדמים.

עאישה – סרט, 2010

בדף הוויקיפדיה באנגלית של הסרט כתוב שהוא מבוסס גם על אמה וגם על קלולס וזה לא מפתיע. עאישה היא בת עשירים מפונקת מניו דלהי שמזכירה מאוד את חברתה מ-1995. יאמר לזכותה של ריאה קאפור שהיא מגלמת את האמה היחידה שבאמת אפשר לשנוא כי היא מניפולטיבית, יהירה ומרוכזת בעצמה להחריד. גם אבאהי דאול עושה תפקיד טוב בתור השותף התמידי למריבות. הבעיה היא שהחלק השני שבו יש צמיחה ושינוי פשוט לא קורה, או לא קורה טוב. המהפך האישיותי נתפר מהר ואז יש המון זמן של קיטש לא ברור. אפילו סצנת גילוי הלב ההדדי שהיא אחת מהיפות בספר וכזו שאני מחכה לה בכל אדפטציה הפכה פה למשהו מוזר כי ניסו לעשות רומיאו ויוליה פלוס סולם.

Emma Approved – סדרת רשת, 2014

כוחו של העיבוד הזה הוא בשני דברים – אחד, במבנה. זו סדרה של 72 סרטונים קצרים בני פחות מ-10 דקות. שתיים, בסיפור הרקע. אמה כאן לא רק שייכת למאה ה-21 אלא גם קצת יותר מבוגרת ובעלת עסק ונייטלי הוא השותף שאחראי על הניהול הכלכלי. זה נותן קצת יותר עומק וריאליזם לעלילה. היוצרים הם אותם יוצרים של lizzie Bennet Diaries ויש כאן הכול – תסריט טוב, דמויות עגולות ומסר הרבה יותר פמיניסטי מאשר בספר. בשלב הזה קצת נמאס לי מאמה הספציפית הזו אבל יש מצב שזה בגלל שראיתי את הסדרה כל כך הרבה פעמים. מומלץ גם לחברים שלכם שלא אוהבים את ג’יין אוסטין.

אמה – סרט, 2020

כתבתי על הסרט ארוכות בעבר אבל בקצרה: הניסיון הכי מובהק והכי מוצלח להדגיש את הצד הקומי בסיפור. מהמוזיקה ועד למשרתים שעומדים ברקע, הכול נועד לעורר גיחוך. באופן מפתיע הרבה מההומור הזה לקוח מהספר ומזכיר כמה עיבודים אחרים התעלמו מהפוטנציאל הזה. זה לא שאין משחק טוב – אנה טיילור ג’וי מביאה פה את היהירות לצד התסכול והכישלונות וג’וני פלין מציג מר נייטלי אמין ורגיש אבל בסוף המטרה היא לומר שבני האדם האלו די טיפשים בסך הכול ושאלו יהיו הצרות של כולנו. הדרמה קצת נדחקת אבל זו גם דרך לקרוא את הסיפור הזה.

געגועים לשנות השמונים

נאמר זאת כך – זה לא היה שבוע מוצלח בשביל הפלסטינים. וזה לא שהוא הגיע אחרי חודש נפלא או שנה מצוינת. אם יש דבר כזה תחתית החבית, ביום שלישי בשעה שמונה בערב הפלסטינים גירדו אותה.

יומיים לפני זה ההדחקה עוד עבדה במרץ ועניין אחר כבש את התקשורת הפלסטינית – ההודעה הראשונה של ועדה שהוקמה בכינוס רמאללה-ביירות שבו התקבצו כולם, מהנייה ועד אבו מאזן. את הגעגועים לאינתיפאדה הראשונה היה אפשר למצוא בכל מילה של ה”בָּיָאן” (בערבית זה נשמע טוב יותר).

קודם כל השם. “ביאן רקם ואחד” (הודעה מספר אחת) הזכיר ישר את הכרוזים שפורסמו לאורך האינתיפאדה הראשונה מטעם אש”ף, חמאס, הג’יהאד האיסלאמי ועוד. על ההצהרה הייתה חתומה “ההנהגה הלאומית המאוחדת של ההתנגדות העממית”. לקואליציית הארגונים שהיו חתומים על הכרוזים מטעם אש”ף קראו “הכוחות הפלסטינים הלאומיים” ובהמשך “ההנהגה הפלסטינית של האינתיפאדה” ו”ההנהגה הלאומית המאוחדת של האינתיפאדה”.

אפילו התוכן עצמו היה זהה לאותם כרוזים שפורסמו כשמכנסי פדלפון היו רלוונטיים – הפסוק שבו נפתחה ההצהרה היה זהה לפסוק שבו נפתח הכרוז הראשון של חמאס באינתיפאדה ההיא – “אוי אתם המאמינים, עמדו והתנגדו בעוז רוח ועמדו על המשמר והיו יראים את אלוהים למען תעשו חיל” (פרק 3, פסוק 200 בקוראן). הסיום “עד למהפכה ולניצחון, תחי פלסטין חופשית וערבית” היה מורכב משתי סיומות בשני כרוזים שונים – אחד בכרוז מס’ 14 של אש”ף מאפריל 1988 והשני שוב מכרוז ראשון, הפעם של אש”ף בסוף 1987.

כמו אז גם היום הפלסטינים הודיעו על תחילת המאבק שלא יפסיק עד הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. קשה להבין את זה מבחוץ אבל האינתיפאדה הראשונה נתפסת כקונצנזוס פלסטיני מוחלט, משהו שאפשר להתרפק עליו ולהיזכר בו בגאווה. היא האינתיפאדה שהביאה להכרה של ישראל בזכותם של הפלסטינים למדינה ושמה אותם על המפה, וכל זה בלי מחבלים מתפוצצים בבתי קפה סטייל האינתיפאדה השנייה שהוציאו אותם רע מאוד בעולם.

בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית אפילו עשו ראיון משולש של פתחאווי, חמאסניק ומישהו מהג’יהאד האיסלאמי לכבוד ההצהרה והם רק הרימו אחד לשני. סגנו של הנייה אמר: ” אני זוכר שבאינתיפאדה הראשונה כולנו הלכנו באותו הכיוון, יש דור חדש שלא זוכר את זה” וג’יבריל רג’וב נתן את מה שיכול להיחשב למסר הבלתי רשמי של האינתיפאדה הראשונה – “ישראל צריכה להבין שלכיבוש יש מחיר כלכלי ומדיני”. אם חושבים על כמות הדם הרע ששרר בין הארגונים הפלסטינים בעבר, האווירה הייתה חגיגית ואפילו אופטימית.

“הלכה פלסטין”

ואז הגיעה המציאות. יום שלישי, מה שהיה אמור להיות יום הסירוב הגדול, ההזדמנות להראות את כוחו של הרחוב הפלסטיני, נגמר בהפגנות מצומצמות שלא לומר זעומות. 30 איש בכל עיר בגדה – שכם, חברון, טולכרם, ג’נין – ועוד 30 בעזה וכל הפגנה כזו התפזרה אחרי שעה שעתיים. אפילו להפגנה המרכזית ברמאללה, שם נכחו הבכירים, הגיעו בערך 200 איש. שתי ההנהגות ברמאללה ובעזה לא הצליחו להביא את התושבים הנכתשים תחת נגיף עולמי, מצב כלכלי קטסטרופלי וחוסר אמון בהנהגה שלא התחיל בפברואר האחרון.

בצהרי יום שלישי כתב אל-ג’זירה הלך לבתי קפה ברמאללה וחטף את האדישות והייאוש בפרצוף. ” אני לא מדבר עם חבר שלי על פוליטיקה, לא רוצים פוליטיקה”, אמר לו אחד. “אלא משנה מה נעשה, לא נוכל לשנות את המצב. מי שרוצה לדבר – רוצה לשנות את המצב, ואין שינוי”. “הלכה פלסטין”, אמר מישהו אחר.

מי שהציל את המצב והשיג את את המסך המפוצל המיוחל היה חמאס. הירי לאשדוד ואשקלון היה בדיוק בזמן נאומו של עבדאללה בן זיאד, שר החוץ של איחוד האמירויות, בטקס החתימה בבית הלבן. חמאס כנראה היו יורים גם היה נחתם הסכם ישראלי פלסטיני, כמו שהוציאו פיגועים בזמן אוסלו, אבל הפעם הם קיבלו אהדה גם מאחיהם. מוסטפא ברגותי מרמאללה, המזוהה עם החזית העממית, אמר אחרי הירי: “מה שקרה היום בעזה זה מסר (לישראל) – הביטחון והשלום הוא ביד הפלסטינים. איחוד האמירויות ובחריין לא יכולות להביא לכם שלום”.

אז לאן הולכים מכאן?

שאלה טובה. האפשרות הכי טובה שיש לפלסטינים כרגע היא האחדות הפנימית אבל זו נשארת בינתיים ברמת הכרוזים. קשה מאוד לחשוב על אפשרות של צעד אמיתי כמו כניסת חמאס לאש”ף שלא לדבר על בחירות כלליות ומאחדות. שני המשטרים עם האידאולוגיה השונה התרגלו לחיות בנפרד ב-13 השנים האחרונות. האפשרות השנייה היא שינוי החשיבה, חשבון נפש בדיוק לפני יום כיפור ושקילה מחדש של ההתנתקות מישראל ומארצות הברית. זה כבר ידרוש שבירה של החבית עצמה ומחיקה של חלקים גדולים מהנרטיב הפלסטיני על המאבק המתמשך נגד כל הסיכויים. לא בטוח שמישהו מהמנהיגים או אפילו מהרחוב מוכן לעשות את זה. אפילו עכשיו.

סיפור שמתחיל ברעיון ממש גרוע על הנייר

החלטת לכתוב ספר פנטזיה. את יכולה לנסוע קדימה ואחורה בזמן, להמציא דרקונים כדי להילחם בהם או לגרום למטאטאים לעוף. אפשר גם לזרוק את כל זה לעזאזל, לקחת את הנושא הכי אפור וחבוט כמו “התקשורת” ולכתוב אותו בדיוק כמו שהוא בעולמנו המזוהם עם משפחות הפשע והתאגידים. זה נשמע נורא אבל אם קוראים לך טרי פראצ’ט – כתבת את הספר הכי טוב שנכתב אי פעם על עיתונות. כן.

כי מה עושה בסך הכול פראצ’ט ב-the truth? (שלא תורגם לעברית עד עכשיו) לוקח את וויליאם דה וורד (משחק מילים מס’ 1, יש עוד 5,452 כאלה בספר) מעולם אחר שכותב ניוזלטרים לאנשים עשירים להנאתו וגורם לו להמציא, בטעות, את העיתון. ככה אנחנו חווים את הכול איתו וכשכל הצרות של המקצוע הזו חובטות בו בפעם הראשונה, זה לא מתיש אלא מפתיע.

כמיטב המסורות של פראצ’ט יש כאן המון דמויות משנה, דמויות מספרים אחרים שכתב לפני כן ב”עולם הדיסק” ודמויות שמגיעות כדי לזרוק שורה וללכת. אבל הציר המרכזי הוא וויליאם שלנו. גיבור אחר אדיש יותר היה הופך את זה להרצאה משעממת, אבל וויליאם הוא התמהיל המדויק. בהתחלה נגרר אחרי המאורעות אבל באמצע גם מתפתח ולומד על מה שקורה מסביבו וגם על כל הצרות שבמקצוע שהמציא.

הספר הזה נכתב לפני 20 שנה ומאז כל התקשורת השתנתה. אבל כשוויליאם מדפיס את העיתון ומבין שהמכונה השחורה הזו אף פעם לא נחה ושתכף הוא יצטרך להביא חדשות חדשות – זה נשמע רלוונטי מאוד. כששליט העיר אומר לווליאם שאנשים חושבים שהם רוצים חדשות אבל מה שהם באמת רוצים זה “ישנות”, דברים שמסתדרים עם תפיסת העולם שלהם – זה הרבה יותר מתאים לעידן הפיד. וכשקם מתחרה שמפיץ פייק ניוז בהרבה פחות מאמץ ועם הרבה יותר קהל – זה כבר נשמע כאילו הוא כתב את זה ספציפית ל-2020. אני קצת מצטערת שאני כותבת את כל ההבנות האלו, שחור על לבן, כי בספר הן כתובות הרבה יותר טוב ובהרבה יותר עדינות. פראצ’ט כמעט לוחש אותן תוך כדי העלילה ומי שרוצה – שיבין.

האמת שמרחפת מעל הכול היא שעיתונות זה לא ממש מקצוע. וויליאם מתגלגל מכתיבה על חתונות ושמועות על גמדים לחשיפת פרשיית פשע ומבין שאם מנסים לתאר את התפקיד הזה הוא נשמע מוזר מאוד. בן אדם מסתובב עם פנקס, נכנס למקומות שהוא לא אמור להיכנס אליהם ושואל שאלות שהוא לא אמור לשאול במשהו שהוא לא עניינו בתכל’ס. זה לא עיסוק – זו בעיה שדורשת טיפול.

מה זאת באמת עיתונות

שיהיה ברור: פראצ’ט לא מגיש פה את העיתונות בטון אובייקטיבי כאילו זו תוכנית טבע, הוא יותר בכיוון של טור דעה נשכני. אבל הנשכנות הזו מורכבת מדי ל-240 טווים כמו שעיתונאים אוהבים ומתאימה הרבה יותר ל-348 עמודים. ככה אפשר להבין שמצד אחד ראוי לכתוב על דברים שאנשים רוצים לשמוע כמו חתונות, כי על זה הם רוצים לשמוע, ומצד שני העיתונות צריכה להיות מורכבת רוב הזמן מ”דברים שאנשים לא רוצים שיהיו בעיתון” כדברי וויליאם כי אחרת מה הטעם. מצד אחד דה-וורד חושף את האמת בשביל הציבור ומצד שני הציבור שבשמו הוא כותב נמצא בדמיון שלו ולכן לא ברור מי יקרא לו לסדר אם ינצל את כוחו לרעה.

בסופו של דבר ברור שהסופר שומר פינה חמה בלב לעיתונאים אבל הפינה הזו לא מעוורת אותו מלראות את כל הבעיות שיש במשלח היד הזה, ובראשן העובדה שגם העיתונאי האידאליסט בעולם יכול לכתוב לכל היותר את האמת של היום ולא של מחר.

הייתי רוצה להגיד שמאחורי כל הרעיונות הגדולים הספר הזה הוא בעיקר הרפתקה כיפית, וזה נכון. אבל זה גם לא נכון. כי כל הרעיונות האלה הם מה שהופכים אותו מעוד ספר פראצ’טי מצוין ליצירה גדולה על אמת, שקר, והעיתונאי הקטן שביניהם.

חמאס נלחץ מהקורונה והעדיף את השקט אבל מי יודע כמה זמן זה ימשך. כמה הערות על הסכם הרגיעה בין ישראל לחמאס.

1. לפני שבוע לא הייתי מנחשת שזה ייגמר ככה. עשרות בלוני תבערה ונפץ שוגרו על העוטף והאיומים של חמאס היו בהתאם. ההבטחה להאריך את הכסף הקטרי לא עזרה וחמאס היה נחוש להוציא יותר מישראל – אם לא בבלונים אז ברקטות.

ואז הגיעה הקורונה. אחרי שבעה חודשים התגלו חולי קורונה בתוך הרצועה ועזה נכנסה לפאניקה.שני מיליון בני אדם הצטוו להישאר בבתים בלי חשמל כי ישראל הפסיקה את הכנסת הדלק לעזה. חמאס איים בהסלמה אם לא ייכנס סיוע רפואי אבל גם הפך ללחיץ הרבה יותר וכזה שצריך עזרה עכשיו. לא סתם נכתב בהודעה הרשמית על ההסכם נכתב שעזה תקבל את כל הציוד הדרוש להתמודדות עם הנגיף.

2. באופן נדיר להסכם הפסקת האש הנוכחית יש מתווך אחד – השליח הקטרי לאזור, מוחמד אל-עמאדי. המשלחת מטעם המודיעין המצרי שהייתה ברצועה לפני שבועיים נשכחה והקטרים השתלטו על העסק. מהשיחה בין מנהיג חמאס איסמאעיל הנייה לשר החוץ הקטרי דקות לפני ההודעה על ההסכם ועד להצהרה הרשמית של חמאס שכללה ברכות למדינה המפרצית. אולי בצדק מסויים – המצרים באו והלכו אבל השליח הקטרי נשאר כאן כמעט שבוע, נסע הלוך ושוב מעזה לתל אביב, עד שהושג ההסכם. זה הישג בשבילו אבל היתרון במתווכים השונים הוא שיש כמה דרכים להגיע אל חמאס. ההיעלמות של אחד מהמתווכים על המפה היא לא חדשות טובות לישראל, בטח כשמדובר במתווכים ותיקים כמו מצרים שחולקים גבול עם עזה.

3. מהצד העזתי מי שהכריע לא היה מי מנהיג הארגון איסמאעיל הנייה שלאורך ההסלמה שלח הודעות מטורקיה אלא מי שחתם על ההודעה הרשמית– מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר. ההודעה על הסכם הפסקת האש יצאה ממשרדו ולא ממטה הארגון הכללי ואפילו השליח הקטרי דאג לפרגן לו בתגובתו על ההסכם וציין כי נהג ב”אחריות רבה”. זה לא אומר שהמאבק בין הנייה לסינוואר נגמר אבל זה בהחלט עוד הוכחה שבהחלטות טקטיות של סבב או לא סבב – סינוואר הוא האיש הקובע.

4. על פניו אין חדש תחת השמש וכבר ראינו הרבה הפסקות אש עם חמאס אבל משהו בטונים הנוכחיים היו בכל זאת קצת שונה. קודם כל, ההודעה הרשמית של חמאס הייתה חריגה מאוד. הארגון ששולט על הרצועה לא הוציא הודעות כאלו בסיום סבבי לחימה קשים יותר עם ישראל, מקסימום הדוברים אישרו דיווחים על הפסקת אש באל-ג’זירה. לא רק זה – דובר חמאס, חאזם קאסם, עלה לשידור בערוץ אל-אקצא דקות לאחר ההודעה וכינה אותו “צעד בדרך לשבירת המצור”. זה אולי נשמע לוחמני אבל אמירה כזו על הסכם עם ישראל היא מתונה מאוד ומצביעה על הצדקה ארוכת טווח למנגנון הזה שנקרא הסכמים עם ישראל.  

5. ואחרי הכול צריך לזכור שההסכם הזה שברירי מאוד. חמאס מחליט על שלום או מלחמה לפי הצרכים שלו – עכשיו, ברגע הזה, סינוואר חושב שעדיף לו לקבל ציוד רפואי לקורונה והבטחה לתשתיות מאשר להמשיך ולשגר בלונים, אבל בשנייה שהפרויקטים ייתעכבו או שהכסף ייגמר – ישראל תחטוף שוב.

“פרי מייסון” יצא בשנה הזאת, 2020 וזה אומר שמאחורינו יותר מ-90 שנה של קולנוע. 90 שנה של אור וקול שחברו להם יחדיו ובעיקר 90 שנה של ז’אנרים קולנועיים שונים שהופיעו, מתו, חזרו בתור פרודיה, חזרו בתור פארסה ומתו שוב. לכן כשמישהו מנסה לעשות בדיוק אותו דבר כמו פעם – איכשהו זה יוצא מרענן.

https://www.youtube.com/watch?v=_5O3cMmg3JQ

הגיבור של “פרי מייסון” הוא – נחשו. אני באמת לא ראיתי הרבה קולנוע אומנותי או קלאסי בחיי אבל ארבעת הפרקים הראשונים לא יכלו לצעוק חזק יותר “פילם נואר”. יש רצח שהולך ומסתבך, יש גורמים רשמיים באכיפת החוק שכולם מושחתים, מהבלש המשטרתי ועד לתובע, ומולם יש בלש עצמאי אחד בשפל המדרגה, אבל עם חוש צדק מפותח. אפילו כתוביות הפתיחה והמוזיקה לא מתנצלים לרגע.

מה שונה? קודם כל בניגוד לסרטי הפילם נואר המקוריים יש צבע. ויש גם סצנות מוארות בלוס אנג’לס השמשית. חוץ מזה המתח מפנה מקום לדרמה וחוץ מיריות בלתי צפויות יש הרבה מקום לסצנות של דיבורים. ככה נחשף מצבו המדורדר של מייסון שהולם את הסגנון – מזכרונות המלחמה (מלחמת העולם הראשונה) שרודפים אותו ועד ליחסיו המעורערים בואכה לא קיימים עם גרושתו וילדו.

הצפייה מזכירה בעיקר קריאת קומיקס, ויסלחו לי אוהבי הרומנים הגרפים עם הדמויות העגולות. כשאני אומרת קומיקס אני מתכוונת לעלילה עם הרבה פיתולים ודמויות שאפשר לאפיין בשלוש עד חמש מילים – עורך דין טוב אך מזדקן, שוטר מושחת ותובע מושחת ממש.

יש גם קריצות לימינו אנו. דמות נשית שהייתה שולית מאוד בגרסת שנות ה-50 – המזכירה של עורך הדין – מקבלת הרבה יותר אישיות ושוטר שחור שמנסה לפלס את דרכו בעולם הגזעני מקבל דילמה מוסרית. הכול בצורה יחסית עדינה, בלי לכפות נורמות מהיום על פעם אלא רק להזכיר שלחלקנו העבר היה הרבה יותר גרוע.

ואיכשהו, למרות השטחיות, זה עובד. בעיקר בזכות השחקן הראשי – מת’יו ריס – שמגלם דמות כמעט קריקטוריסטית בצורה מאוד אמינה ומעוררת הזדהות. אבל גם שאר החבר’ה לצידו עושים את עבודם. אין כאן איזו תובנה גדולה על סיפור בלשי או המצאה מחדש שלו. פשוט סיפור טוב עם הרבה רעים ומעט טובים ואיש אחד שמנסה להשיג את אותו צדק נעלם.

הדבר הכי מיותר בסדרה הזו הוא כנראה השם שלה. פרי מייסון היה גיבור ספרותי וטלווזיוני מוכר בארצות הברית בשנות ה-50, ומטרת הסדרה הייתה ליצור לו עלילת מקור שכזו, עם ההתחלה העלובה שהביאה לעתיד המזהיר והכול, אבל זה לא תורם שום דבר לעלילה ומי שלא הכיר את מייסון (אני) לא מפסיד כלום. חבל שהיה צריך איזה מותג ישן כדי להחיות סגנון חדש. אבל זה מה שיש לנו ב-2020.

מזהים הזדמנות

החמושים בשכם לא לבשו מדים. הם היו, על פי התמונות, בערך 5-6 איש, כולם רעולי פנים ועם כובעים אבל לבושים בטריקו וג’ינס ועם מה שנראה כמו M-16 בידיים. הם הגיעו להלוויה של נציג הפתח בשכונה שנהרג מירי אנשי המנגנונים הפלסטינים. המוות של הפתחאווי, עימאד א-דין דוויכאת עורר סערה בשכונת בלאטה אל-בלד בשכם, הוא הרי היה האיש שאמור היה למנוע אירועים מהסוג הזה. שעתיים לפני מותו הוא התראיין וסיפר על ההתמודדות עם תקנות הקורונה בשכונה. “איך שיתוף הפעולה עם הגורמים האחראים?” שאל אותו המראיין. “שיתוף הפעולה טוב”. אמר דוויכאת ואז תיקן את עצמו. “בכנות, אנחנו לא מרוצים משיתוף הפעולה”. לפי העדויות של אנשי השכונה הוא בכלל הגיע למקום כדי לנסות ולהפסיק עימות בין אנשי מנגנונים לבעל סופרמרקט שפתח בניגוד לתקנות ולמנוע את המעצר של בעל החנות ואז נורה ונהרג.

ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה היה בקשר עם אנשי הרשות הפלסטינית בשכם כדי לוודא שהזעם על מותו לא יצא מכלל שליטה. בתחילה במשפחה אמרו שלא יערכו הלוויה ויפתחו סוכת אבלים עד שמי שירה יופיע מול המשפחה אבל כמה שעות לאחר מכן יצאה הודעה שההלוויה אכן תתקיים ומאות בני אדם הגיעו. החמושים לא הסתתנו לאירוע במקרה, הם הופיעו גם בכינוס שערכה המשפחה לילה לפני ההלוויה.    

בינתיים ברמאללה – עאמר חמדאן לא בזבז זמן. מיד כששוחרר ממעצר של שבוע אצל מנגנוני הביטחון הפלסטינים – התראיין לאתר פלסטיני. “אנחנו נעצרנו וממשיכים. אם זה יקרה עוד פעם – נעשה אותו דבר. המורל שלנו גבוה”. חמדאן נעצר לפני שבועיים עם עוד שמונה עשר פלסטינים אחרים כשניסה לקיים הפגנה נגד אבו מאזן תחת הכותרת طفح الكيل יעני “גדשה הסאה” או בתרגום לערבית מדוברת בחייאת נמאס. יום לפני האירוע חמדאן העלה לפייסבוק סרטון שבו ביקר את הטיפול של הרשות בנגיף קורונה שמסתכם בהרבה מילים יפות. “דובר הממשלה אומר שהם שותפים לדאגות של האזרחים… בירדן יש להם פתרונות, אבל אנחנו רומנטיים”.

חמדאן לא הופיע פתאום. הוא היה אחד מהשותפים למחאה שאשכרה הצליחה ברשות (עניין די נדיר) ב-2018 – נגד חוק הביטוח הלאומי, שנתפס על ידי הרבה פלסטינים לא כחוק שאמור לספק להם סיוע כלכלי בשעת מצוקה אלא כעוד ניסיון של ההנהגה לגנוב כסף מהאדם הפשוט. גם ההפגנה הנוכחית הייתה אמורה לכלול האשמות בשחיתות. אבל כל זה התפרק לפני שהתחיל -השוטרים הגיעו לכיכר מנארה ברמאללה טרם ההפגנה ועצרו את המארגנים. שמונה מהם נשארו במעצר במשך שבוע וחצי.

על פניו אין קשר בין המקרים. בין הליברלים מרמאללה לאנשי הפתח הנאמנים משכם. מה שבכל זאת מאחד ביניהם הוא ההבנה שהרשות הפלסטינית חלשה כעת יותר מתמיד ואפשר לאתגר אותה עם הפגנה או עם חמושים בשכונה לאור יום. כל זה מתחבר להערכות של גורמים בישראל שהרשות הפלסטינית מתחילה להראות סימנים של חוסר משילות. הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל הובילה לסירוב לקבל כסף וכתוצאה מזה – המנגנונים מקבלים משכורת חלקית ממאי והמוטיבציה בהתאם. בגלל חוסר התיאום הרשות לא יכולה לנייד כוחות ממקום למקום. כל זה מצטבר. נכון לעכשיו הכול עובר בשקט אבל השעון מתקתק. ככל שיעבור הזמן הרשות תתקשה להחזיר את השליטה למה שהייתה. זה אומר לא רק חוסר אכיפה נגד בעלי סופרמרקטים אלא גם נגד חוליות טרור. 

דרוש: פרויקטור קורונה פלסטיני

בתחילת השבוע עוד הייתה אופטימיות. דובר משרד הבריאות הפלסטיני, כמאל א-שחרה, אמר שעל פי ההערכות מספר חולי הקורונה צפוי לרדת בזכות הצעדים של הרשות הפלסטינית. וכך היה. בשבת האחרונה מספר החולים הפעילים, אלו שעדיין נושאים את הנגיף, עמד על 8,700 – השיא הנוכחי בעלייה שנמשכה ונמשכה ונמשכה מאז תחילת הגל השני ביוני, אבל בשלישי זה כבר היה 7,800 ואחוז החולים שנרפאו הגיע ל-40%.

אבל הידיעה שהוצאתי בעניין והציוץ שצייצתי היו מוקדמים מדי. בחמישי המספר טיפס בחזרה ל-8,200. למרות הירידה הזמנית, אחוז הבדיקות שיוצאות חיוביות נשאר אותו דבר: 500-400 ביום.

אז מה קורה ברשות? כמו בישראל היה ניסיון להלך בין הטיפות כדי לא לפגוע בכלכלה. אחרי מחאה של סוחרים סגרו רק את החנויות הגדולות ועסקים קטנים נותרו פתוחים. השבוע הייתי ברמאללה ונקלעתי למרכז העיר, ועל פניו – גם זה לא קורה. הקניונים פתוחים, עשרות אנשים ברחובות, 90% עוטים מסכה על הסנטר (כנראה שזה קטע מזרח תיכוני). השוטרים הפלסטינים שנמצאים בפינות הרחובות ואומרים לאנשים ללבוש מסכה מזכירים נוסעי ספינה טובעת שמנסים להוציא את המים מהספינה עם כפית.

מה כן יש? יש סגרים על אזורים ספציפיים – שכונות, כפרים ומחנות פליטים שיש בהם עלייה של חולים. אז שמים בלטות בכניסה ובאמת לא נותנים להיכנס ולצאת. בשני השבועות האחרונים היה גם סגר בסופ”ש – על פי ההוראות כל החנויות למעט בתי מרקחת ומאפיות נסגרו. נראה שזה עבד קצת יותר טוב.

על פי הנתונים של משרד הבריאות הפלסטיני יש הישגים מסוימים, העיקרי שבהם הוא ירידה במספר החולים במה שהיה מוקד ההתפשטות הענק – חברון. אבל הבעיות האקוטיות נותרו איתנו: חוסר אכיפה של נהלי הריחוק החברתי, חוסר יכולות או מודעות או שניהם של הרחוב הפלסטיני לקיים את אותם כללים.

כל זה עוד לפני חג הקורבן שמתחיל היום, עם כל הסעודות והתפילות ההמוניות. דובר המשטרה סיכם יפה את המצב כשאמר אתמול: “יש מקומות בגדה שמותר בהם להתפלל ויש מקומות שלא. יש מקומות שמותר להתפלל במסגד ויש בשטח פתוח”. בצד השני (ויש שיאמרו גם בצד השני) אין תוכנית מסודרת איך להתגבר על האתגר – להגביר את האכיפה, להתאים את התקנות לאוכלוסייה ולקבוע יעדים. הפוליטיקאים לא מצליחים להרים את הראש ולהסתכל הלאה. דרוש פרויקטור.

דבר נדיר קרה באמצע יולי – הרשות הפלסטינית נכנעה ללחץ ציבורי. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני כמעט שנתיים, כשעשרות אלפי אנשים הפגינו נגד חוק ביטוח לאומי. אבל גם הפעם במרכז הסיפור עומד אותו דבר: חוסר אמון בין הציבור להנהגה שלו.

1. בשבע בערב ביום ראשון עמד דובר הממשלה הפלסטינית, מי שבפועל נהיה דובר הקורונה של הרשות, והודיע על עוד הגבלות כדי למנוע את ההתדרדרות במספר החולים והמתים מקורונה בגדה. בין השאר הוחלט על המשך הסגר בערים הגדולות בגדה: שכם, חברון, בית לחם ורמאללה למשך חמישה ימים נוספים. המשמעות היא המשך סגירת החנויות הלא דחופות – כל דבר חוץ מאוכל ובית מרקחת. ביום שני בשש בערב דובר הממשלה שוב הודיע שחנויות קטנות יוחרגו וכן יפתחו. אז מה קרה תוך פחות מ-24 שעות?

https://www.youtube.com/watch?v=6RUoxdRD3_A

2. שעתיים אחרי ההודעה על המגבלות כמה עשרות בני אדם התקבצו בכיכר אבן רושד במרכז חברון. זו לא הייתה נראית כמו הפגנה, יותר כמו אסיפת חברים שמדי פעם מופרעת על ידי צעקות. היו שם בעלי חנויות וסוחרים והתחושה הייתה של חלאס. “סגרנו חודש, סגרנו עוד שמונה ימים, עוד שמונה, עוד שמונה. רוצים להאכיל את הילדים שלנו”. בחברון מתו עד לאותו הרגע כ-20 בני אדם, יותר משני שליש מכלל המתים בגדה. גם מרבית החולים הגיעו ממנה אבל המצב הרפואי כמעט ולא הוזכר שם. הדרישה הייתה או לפתוח את החנויות או לתת כסף לאנשים.
למחרת בצהריי היום זה קרה גם במרכז רמאללה. אולי בגלל השעה ואולי בגלל שהתקשורת הייתה שם יותר כדי לתעד – היו יותר צעקות. “רוצים לחיות!” צרח אחד הסוחרים. שם גם נשמע בקול חזק יותר הטענה שהרשות הפלסטינית עושה איפה ואיפה כשהיא מחליטה אילו מוסדות לסגור ואילו לפתוח. “אתמול התקשר אלינו הוירוס ואמר לנו שהוא לא בבנקים. הוירוס לא בבנקים, הוא רק בחנויות ובמוניות”, אמר אחד מהסוחרים. אלו לא היו ההפגנות הכלכליות הראשונות על רקע הקורונה. כבר באפריל החלו להפגין נהגי המוניות ובשבוע שעבר הם דרשו פיצויים במפגן בבית לחם. הפעם הממשלה הפלסטינית נכנעה.

3. ההפגנות לא אורגנו רשמית על ידי לשכות המסחר בערים – מעיין הנציג של הסוחרים מול הרשות הפלסטינית. לטענת המפגינים בחברון הם אפילו ניסו להביא אותם להפגנה אבל הם סירבו. אבל הפוליטיקה הגדולה בהחלט הייתה מאחורי הקלעים. אחרי ההודעה הראשונה של הממשלה הפלסטינית, כמה מושלי מחוזות ולשכות מסחר החליטו להחריג את עצמם ופרסמו הודעה על כך שהחנויות אצלם דווקא כן יפתחו. מושלי המחוזות הם מינוי ישיר של אבו מאזן ולכן יש להם הרבה כוח ובשטח הם חזקים יותר מהממשלה. עם זאת הרשות הפלסטינית עובדת כרגע בצו חירום שממנה את ראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד אשתייה, למנהל הראשי ובעצם לאחראי גם עליהם. אתם מוזמנים לחשוב כמה המושלים אוהבים את המצב הזה. באותו לילה חלק מהמושלים חזרו בהם והיה נראה שראש הממשלה ניצח אבל לא כך היה – האינטרס של המפגינים השתלב יופי עם הדרישה של המושלים והם ניצחו במערכה.

4. בשורה התחתונה הקונפליקט הזה נפתר בקלות יחסית, אבל ההפגנות הקטנות האלו העידו על השבר הכלכלי הגדול שיש ברשות הפלסטינית (כלכלה שדישדה לפני כל זה+חוסר תיאום+קורונה) ובעיקר על התסכול של הרבה מאוד אנשים בציבור שלא סומכים על ההנהגה שלהם שתדאג להם ובכנות – מעדיפים לפתוח את החנות ולחטוף קורונה. בהפגנות לא השתתפו מיליוני אנשים, בקושי מאות, אבל הפעם זה הספיק כדי להלחיץ את הרשות הפלסטינית.

באביב של 1964 אנדרו גודמן, סטודנט שנה ג’ לאנתרופולוגיה, ישב ומילא טופס להתנדבות בקיץ. “אני מתמצא בחדשות ויש לי ניסיון עם דעות קדומות וגזענות בדרום ובצפון ארצות הברית”, הוא כתב. הוא כנראה ממש רצה להתקבל להתנדבות כי הוא שיקר בטופס הקבלה. לאנדרו, רק בן 20, לא היה ניסיון של ממש במאבק אזרחי. התוכנית שאליה רצה להתקבל נקראה “קיץ החירות”.

מאחורי השם ההיפי הזה הסתתרה מציאות מכוערת. פחות מ-2% מהשחורים במדינת מיסיסיפי היו רשומים בפנקס הבוחרים ויכלו לממש את זכותם להצביע. שחורים שהלכו להירשם היו חשופים לסנקציות כלכליות ולאלימות ולפעמים הם גם שילמו בחייהם. בקושי 20 פעילי זכויות אזרח פעלו מ-1960 במיסיסיפי כדי לנסות ולשנות את המצב. הם עשו את זה בצורה הכי אפורה שאפשר: הלכו מבית לבית ושכנעו אנשים להירשם למרות הסכנות. אחרי שלוש שנים של כישלון היה להם רעיון חדש: במקום לנסות לפתוח את מיסיסיפי לשאר ארצות הברית, הם יביאו את שאר ארצות הברית למיסיסיפי. אלפי סטודנטים יגיעו בקיץ ויעזרו להם. הפעילים, שהיו כמעט כולם שחורים, אמרו לעצמם שהתקשורת שאוהבת צעירים לבנים תגיע עם המתנדבים וסופסוף כל המדינה תראה מה קורה בחצר האחורית.

ביוני 1964 גודמן כבר היה בסמינר ההכנה להתנדבות באוהיו. הפעילים השחורים הסבירו לאלפי המתנדבים הלבנים שהם הולכים לעשות משהו מסוכן. הם לא ממש האמינו. בסוף אותו שבוע של הכנה התקבל טלפון ממיסיסיפי: כנסייה של שחורים נשרפה וכמה חברים בה הוכו. מייקל שוורנר, עובד סוציאלי ואחד ממארגני הסמינר, החליט לנסוע ולראות איך אפשר לעזור לקהילה. הוא לקח איתו עוד מארגן אחד, ג’יימס צ’ייני, ואת אנדרו גודמן, שבכל מקרה היה אמור להתחיל יומיים אחרי זה בהתנדבות. לפני שעזב מייקל נפרד מאשתו ריטה, שהייתה גם היא מהמארגנים, ואמר לה “נפגש בסוף השבוע הבא”. כשהגיעו למסיסיפי אנדרו שלח מכתב להוריו: “הגעתי ומזג האוויר טוב. האנשים כאן נפלאים וקבלת הפנים הייתה נעימה מאוד. אוהב אתכם, אנדי”. בשביל ג’יימס צ’ייני זה היה טיול בחזרה הביתה – לאימו, לאחיו הקטן ולשלוש אחיותיו.

ב-21 ביוני השלושה יצאו לסייר בהריסות של הכנסייה, והתכוונו לחזור עד אחר הצהריים למטה של אחד מארגוני זכויות האזרח במחוז אחר במיסיסיפי. מייקל שהיה המבוגר מבין השלושה – בן 24 – היה האחראי. הוא אמר לחברים אחרים שנשארו במטה: “אם אנחנו לא חוזרים עד ארבע תתחילו לחפש אחרינו”. הוא פחד שהמשטרה תעצור אותם. בחמש אחר הצהריים השלושה עדיין לא חזרו. החברים התחילו להתקשר לבתי כלא באזור אבל המשטרה אמרה שאין אצלם מישהו בשם גודמן, צ’ייני או שוורנר. יממה לאחר מכן הם עדיין לא חזרו אבל המכונית שלהם נמצאה נטושה באמצע הדרך שמובילה מהכנסייה השרופה למטה הארגון.

עכשיו התקשורת באמת הגיעה למסיסיפי. בכל ערב תושבי ארצות הברית ישבו מול הטלוויזיה כדי לשמוע עדכון על החיפושים אחרי שלושת הצעירים שנעלמו, שניים מהם יהודים מבתים טובים בניו יורק. ריטה, אשתו של מייקל, הגיע גם היא לעקוב מקרוב אחרי החיפושים. לכלי התקשורת הרבים שסיקרו את האירוע היא אמרה: “אני חושבת שאם צ’ייני, איש שחור שגדל במסיסיפי, היה לבד בזמן ההיעלמות, אף אחד לא היה שם לב לזה”. במהלך החיפושים התגלו חמש גופות אחרות של שחורים שנעלמו בעבר ואף אחד לא טרח לחפש אחריהם.

בעקבות התקשורת גם סוכני ה-FBI ואנשי צבא הגיעו לעזור. סביבם התקבץ קהל מקומי, רובו לבן. אחד מהתושבים אמר למצלמה שהשלושה בטח תכננו את זה ועכשיו הם יושבים בניו יורק וצוחקים על כולם. מישהי אחרת אמרה “זה נראה כמו ספין תקשורתי, אבל אם הם מתים – זה מגיע להם”.

ב-4 באוגוסט, 44 יום אחרי שירדו דרומה, הגופות של אנדרו, מייקל וג’יימס התגלו בקרקעית של סכר עפר. גודמן ושוורנר היהודים מתו מכדור אחד לחזה. צ’ייני השחור חטף מכות רצח ונורה שלוש פעמים. שלושה חודשים אחרי נחשף הסיפור המלא: שוטרים עצרו את השלושה על מהירות מופרזת בזמן שעצרו לתקן פנצ’ר ברכב והם נלקחו למעצר. השריף המקומי הודיע לסניף המקומי של ה”קו קלוקס קלאן” על שחרורם אחרי כמה שעות – והם עשו את השאר. רק שבעה מ-18 הנאשמים הורשעו וריצו כל אחד פחות משש שנים. ב-2005 נעצר שוב אחד מהמשתתפים ונגזרו עליו 40 שנות מאסר.