קטגוריה: Uncategorized

השבוע פגשתי שני פלסטינים מאוד שונים. אחד מהם הסכים שאצטט אותו בשמו, השני לא, ולכן הפרטים לגביו יישארו מעומעמים יותר. שניהם גברים מבוגרים יחסית (בני יותר מ-40) ומתגוררים בכפרים בגדה, אבל שם נגמר הדמיון ביניהם.

מוחמד חביסה גר בכפר ביתא ליד שכם, הוא היה מורה לנהיגה לפני שיצא לגמלאות. יש לו שישה ילדים, שלושה מהם גרים בחו”ל בעידוד שלו – הוא מעיד שניסה להרחיק אותם מהסכסוך הישראלי פלסטיני כמה שאפשר.

הוא מספר שבכפר שלו שומעים בשבועות האחרונים קולות שלא היו בעבר. כמו שבחים למוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס. תושבי ביתא, כולל חביסה, חושבים שחמאס ניצח בסבב הלחימה האחרון. “כשרואים את אבו עוביידה, דובר הזרוע הצבאית של חמאס, אומר שלמשך שלוש שעות יהיה עוצר על תל אביב – יש לזה משמעות עבור הפלסטינים. חמאס אמר להפסיק את הגירוש של שייח’ ג’ראח והפסיקו, אמר לצאת מהר הבית ויצאו”, כך הוא אומר.

הוא חושב שהפופולריות הזו לא תישאר רק על הנייר. בביתא יש כבר שבועיים הפגנות נגד מאחז לא חוקי חדש שנבנה על אדמות של תושבי הכפר. כבר עכשיו ההפגנות סוערות – מיידים שם אבנים ובקבוקי תבערה לעבר חיילים ושני פלסטינים נהרגו עד כה. הוא מעריך שזה עוד יגבר. כששאלתי אם בטלוויזיה בגדה לא רואים את ההרס של עזה ולא מקשרים גם את זה לשלטון חמאס, הוא לא הכחיש אבל אמר – “זה לא מעניין, לפלסטיני לא אכפת שיהרסו לו את הכול”. בשיחה לא נאמרה המילה “כבוד” אבל היא ריחפה באוויר.

“לחזור לדוקטרינת 2001”

הפלסטיני השני הוא קצין במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. הוא מעיד על עצמו שעצר מאות ואולי קרוב לאלף אנשי חמאס בשנות השירות שלו. הוא גם החרים כלי נשק מהכפר שבו הוא גר ומהכפרים בסביבה. לדבריו, שלוש פעמים שונות יהודים נכנסו אליו לכפר בטעות והוא החזיר אותם בשלום לידי כוחות הביטחון הישראלים. הוא טרח לספר בגאווה שבכל משפחתו המורחבת אף אחד מעולם לא נכלא או נעצר על ידי ישראל ואפילו חיפוש בבית שלו לא עשו.

ובכל זאת, הוא אמר לי כך: “היום אני חושב שאבו מאזן טועה, ושחמאס צודק. כל אחד בגדה צריך להחזיק נשק כדי להגן על עצמו. היהודים לא רוצים שלום”. פלסטיני שהכיר נהרג לאחרונה מירי ישראלי וזה מה שהביא אותו למסקנה הזו. “צריך לחזור לדוקטרינת 2001” הוא סיכם, כשהוא מתייחס לאינתיפאדה השנייה, אז מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הפנו את הנשק שלהם כלפי ישראל.

במקום האור הירוק של ערפאת

מדובר בשני אנשים מתוך שניים וחצי מיליון פלסטינים שמתגוררים ביהודה ושומרון. אז למה בכל זאת יש עניין לכתוב את הדברים האלו? כי הגדה לא שקטה. בזמן “שומר החומות” כולם בישראל, גם כותבת השורות האלו, הייתה עם העיניים לעזה – בזמן שבגדה היו עימותים שלא נראו בשנים האחרונות. את יום שישי ה-14.5 סיימו הפלסטינים עם יותר מעשרה הרוגים. לאורך כל המבצע היו הפגנות בעד חמאס בערים המרכזיות בגדה. בעימותים במחסום בית אל היו שני חיילים שנפצעו קל מירי של חמושים פלסטיניים, דבר שלא קרה שנים.

ב-2018, כשבעזה היו 60 הרוגים על הגדר בהפגנות השיבה, הגדה נשארה שקטה, אבל הפעם לא. הנרטיב של חמאס פגש ייאוש מקיפאון מדיני ותנאי חיים מבאסים שדורשים חיכוך תמידי עם חיילים ומאבק עם מתנחלים. כל זה מביא למסקנה, גם אם לא מבוססת, שחמאס עם הטרור והאלימות מצליח להשיג עבור הפלסטינים יותר -מאשר הרשות הפלסטינית ושיתוף הפעולה שלה עם ישראל. אולי ככה אפשר להסביר את הדברים של שני הפלסטינים שמצוטטים למעלה.  

כשיצאתי מביתא, חביסה אמר לי בחשש – “את עוד תחזרי לעשות פה כתבה אחרי ההפגנה שתהיה בשישי הקרוב, יהיה בלגן”, אבל אני לא נביאה. יכול להיות שהעימותים שראינו בשבועות האחרונים בגדה יירגעו, יכול להיות שיסלימו. משהו אחד אפשר להגיד: כשישראלים מדברים על אינתיפאדה שלישית, עולה להם בדרך כלל תמונה בראש של אוטובוסים מתפוצצים. הדבר הזה דורש גם אור ירוק מההנהגה הפלסטינית להפנות את האש כלפי ישראל (אז זה היה ערפאת) וגם תשתיות טרור די מורכבות. שני הדברים האלו לא נראים סבירים כרגע. לאבו מאזן אין כוונה לסיים את שנותיו האחרונות נצור במוקטאעה בגלל עידוד גלוי של טרור ותשתיות של חמאס והג’יהאד האיסלאמי מגולחות בגדה באופן קבוע על ידי ישראל והמנגנונים הפלסטיניים.

אבל אולי האופציה היותר סבירה היא האינתיפאדה הראשונה. שם לא היו מחבלים מתאבדים ולא הנהגה מסודרת שהסלימה את השטח (לא בחלק הראשון). היה ייאוש כלכלי ומדיני שהתחבר להקצנה דתית ולאירוע נקודתי אחד. ב-8 בדצמבר 1987 התרחשה תאונת דרכים בג’באליא שברצועה. ארבעה פלסטינים נדרסו על ידי נהג ישראלי. האירוע הופץ כדריסה מכוונת של ישראל, למחרת כבר היו הפגנות במחנה הפליטים ותוך שבועות ישראל התמודדה עם הסלמה רבתי בגדה ובעזה. זה לא חייב לקרות היום, גם לא בעוד שנה. אבל ההיסטוריה של הסכסוך הזה אוהבת לחזור על עצמה.

בספרו המומלץ מאוד של טרי פראצ’ט “The Truth” וויליאם דה וורד עושה את צעדיו הראשונים בעיתונות וחושב על אמירתו של אביו “השקר כבר רץ מסביב לעולם כשהאמת עוד לא שמה את המגפיים”. זו אמירה על עולם ציני, שקל יותר למכור בו פייק ניוז מאשר את האמת, המורכבת והאפורה לעיתים. אבל בסוף המבצע הזה חשבתי לעצמי שאולי זו דווקא אמירה נאיבית. היא הרי מאשרת שיש דבר כזה אמת ושקר.

והרי אם יש משהו שהתחדד במבצע הזה זה שקרב ב-2021 לא נמדד רק במציאות, אלא גם בסיפור שכל אחד מהצדדים מספר לעצמו ואיזה סיפור יותר חזק. וכקוראת וותיקה של ספרים, אני קובעת שהסיפור של חמאס ממש טוב. הם איימו לקראת סוף חודש רמדאן, כשהיה מסלול התנגשות עם יום ירושלים ומהומות בשער שכם ושייח’ ג’ראח. אז התחילו לטפטף בלוני תבערה ומהומות בגדר. כשראו את התמונות בהר הבית הבטיחו להגן על ירושלים ומימשו בירי לבירה ביום ירושלים. עכשיו, אחרי שבועיים, ישראל מפסיקה לתקוף בעזה בתמורה לוויתורים בעניין ירושלים. מה זה משנה שישראל מכחישה, עצם זה שהטענה נשמעת הגיונית זה כבר הישג.    

כמה מנחי לייט-נייט אמריקאים אמרו במהלך המבצע הזה שישראל היא הרעה כי היא החזקה יותר. לא אכנס פה לקישור הלוגי הזה אבל מהצד הצבאי הם צודקים. לישראל יש מערכות הגנה טובות יותר ונשק אווירי ולכן והיא יצאה מהמבצע הזה עם פחות נזק ברכוש ועם פחות הרוגים. בעזה סופרים 232 הרוגים, כמעט 2,000 פצועים ו-1,000 מבנים שנהרסו לחלוטין. 75 אלף בני אדם נעקרו מבתיהם בגלל הפצצות או חשש להפצצות. חמאס יצטרך להתמודד עכשיו עם הציבור העני, הפצוע והעקור שלו עוד יותר אחרי הסבב המורחב הזה. לא סתם חליל אל-חיה, סגנו של סינוואר, יצא ממחבואו שעה לאחר הפסקת האש והבטיח שהם יבנו מחדש את עזה (כולל את ביתו שלו שהופצץ).    

אבל הסיפור של ישראל פחות טוב, כי היא הרי נגררה למבצע הזה. לא הגיבה על בלוני תבערה ועל המהומות בגדר, העבירה את המענק הקטרי החודשי בחמישי, שלושה ימים לפני פרוץ המבצע, ורק כשהאזעקה הגיעה לכנסת, הפנתה את האש לעזה. מי שדיבר במשך שבועיים היו מטוסי צה”ל. לא שבדרך כלל מנהיגי ישראל מתייצבים ומספרים לציבור מה המטרות של כל סבב ברצועה, אבל הפעם השתיקה הזו הייתה רועמת במיוחד אל מול הסיפור המסודר של עזה.

הסיפור של חמאס הגיע בזמן קריטי מבחינתו. מאוכזב מהבחירות שבוטלו בשטחים – הוא חיפש דרך אחרת לחזק את כוחו הפוליטי בקרב הציבור, והנה נהיה בלגן בירושלים. בחסות הקרב בעזה, אנשי שלומו בגדה הנהיגו כמה הפגנות בלב הערים בגדה, כולל אלפים ברמאללה, מרחק נסיעה קצר מלשכת אבו מאזן. בדקות שבהן נכנסה לתוקפה הפסקת האש, מאות יצאו ברחבי הגדה לחגוג את הניצחון. בתפילות הבוקר בהר הבית קראו בעד גדודי עז א-דין אל-קסאם ונגד אבו מאזן. והנה הישג פוליטי מוצלח על חשבון הרשות הפלסטינית.

זו הנקודה שהנרטיב הזה עוד יכול להפוך למציאות של ממש. דובר חמאס בירושלים קרא ביום האחרון של המבצע להפוך אותו לאינתיפאדה בירושלים וביהודה ושומרון. בימי הסבב נהרגו יותר מ-15 פלסטינים בתקריות ביטחוניות בגדה: מניסיונות לפיגועים “קשים” של ירי, דרך עימותים במחסומים ועד ירי בטעות של צה”ל בפלסטינים בגלל חשש לפיגוע. האם הגדה תירגע עם עזה או שתמשיך לבעור? זה כבר תלוי ברשות הפלסטינית ובישראל מצד אחד, ובכוח הממשי של חמאס בגדה מצד שני.   

פחות מ-10 שעות לכניסתה לתוקף של הפסקת האש, פתרונות אין פה. כמה אפשר לשמוע על מדיניות ארוכת טווח לעזה, אפילו אני כבר התעייפתי. מה שיש זה את התובנה שאי אפשר להסתכל על כל מאבק עם הפלסטינים רק במספרי רקטות והפצצות. מי שעושה את זה עוד יגלה שהקרב האמיתי מוכרע במקומות אחרים מאוד.  

ריווא מרשד, עיתונאית שעובדת בערוץ אל-נג’אח הגיעה בראשון שעבר לשדות שבגבול רצועת עזה עם ישראל, כדי לצלם כתבה על עונת האביב. היא יצאה משם בקללות ומכות. איש חמאס מ”משמר הגבול” העזתי לא אהב את זה שהיא לא לבשה חיג’אב, ולאחר שענתה בחזרה לקללות שלו גם הכה בה עם ענף עץ, לדבריה במקומות רגישים בגופה. בחמאס פעלו מהר. לאחר שריווא התראיינה לכלי תקשורת משרד הפנים בעזה הוציא הודעה שהתקבלה תלונה על תקיפה והיא נבדקת. יומיים אחר כך פורסם עוד עדכון: החמאסניק שהכה קיבל עונש מאסר, העיתונאית קיבלה התנצלות רשמית.

משהו אחד שאפשר להסיק מהעניין הוא שחמאס מוכן לעשות הרבה בשביל לגיטימציה ציבורית, ובעיקר בשביל *לא* לחטוף ביקורת ציבורית. הסיפור הקטן הזה היה יכול להפוך לאסון תקשורתי, במיוחד כשהנפגעת לא זרה לראיונות וכבר החלה לתאר לכלי תקשורת לא-מזוהי-חמאס (הרדיו של הרשות הפלסטינית, ערוץ של מוחמד דחלאן) את ההשפלה שחטפה. זה גם לא עניין חד פעמי, רק לפני חודשיים חמאס החליט להגביל את יציאת נשים לחו”ל דרך מעבר רפיח ואז התקפל בצל ביקורת ציבורית קשה מתוך הרצועה.

הזבל של עזה

עוד משהו שהעסיק בתקופה האחרונה את חמאס הוא עניין הרבה פחות פרוזאי מהבחירות – וונדליזם. בעקבות אירועי האלימות בשער שכם תושבי עזה יצאו במאות להפגנות הזדהות. כמו כל הפגנה בעזה שווה לתהות כמה הן ספונטניות וכמה חמאס היה מעורב, אבל מה שבטוח הוא שאת חלק מההשלכות של ההתקבצויות האלה הוא לא רצה לראות. ברפיח, שוטר אחד ניסה לשכנע קבוצה של מפגינים להפגין, ובכן, כמו בני אדם. “מה שקורה פה לא מכבד לא אתכם ולא אותנו. אחרי זה יגידו שאנחנו ברברים. אני אעשה לכם נקודה פה, בלי הבערת צמיגים, בלי אבנים. בלי ונדליזם. אנחנו אנשים מכובדים”.

גם דובר המשטרה התייחס לעניין למחרת ואמר כי היו שריפות צמיגים וונדליזם בכמה הפגנות למען ירושלים והם קוראים לכל הפלגים הפלסטינים למנוע את זה. ההתעסקות עם השבאב של עזה היא לא חדשה לחמאס אבל היא מעייפת אחרי 14 שנה בשלטון. כשחמאס השתלט על הרצועה הוא גילה שעם כוח גדול באה אחריות גדולה לחשמל, מים, איסוף זבל, משכורות ואפילו חבר’ה משועממים ששורפים צמיגים. דברים שגם לא כיף להתעסק איתם וגם עולים כסף.

הרצון ללגיטימציה ציבורית והשאיפה להפיל על מישהו אחר את הטיפול האזרחי בעזה הם חלק ממה שעמד מאחורי הדחיפה של חמאס לבחירות בחודשים האחרונים. בדמיונם אחרי ה-22 במאי הם גם היו מקבלים רוב בפרלמנט ואיתו הכרה בתמיכת הציבור בהם וגם מחזירים את אנשי הרשות הפלסטינית להתעסק עם הזבל של עזה.

בשביל זה חמאס היה מוכן לוותר על הרבה – סיכום שכל ממשלה שתקום תהיה יחד עם פתח, לא משנה מי ישיג כמה מושבים, והבנה שבשתיקה שמועמד מטעם חמאס לא יוכל להיות ראש הרשות הפלסטינית ואפילו לא ראש ממשלה. זה מסביר את גודל האכזבה מדחיית הבחירות ואת הרצון להוציא מהם משהו גם אחרי שבוטלו. אם לא קלפיות אז לפחות תסיסה ביהודה ושומרון, עימותים עם ישראל, משהו שיוכלו למכור לציבור הפלסטיני כהישג של חמאס.  

“אל תקליטו אותי”

שלושים וחמש דקות נאם אבו מאזן את הנאום שבדיעבד הכין את הקרקע להודעה על ביטול הבחירות, שהגיע שלוש וחצי שעות מאוחר יותר. אבל זה היה רק מה שהותר לציבור לראות. אחרי הסיום הרשמי של הנאום, עידו קורן, הקשב של דסק הערבים ב”כאן” וקולגה, עוד הספיק לתפוס אותו מחמיא למי שישב משמאלו, המופתי של ירושלים. “אני רוצה לברך את השייח’ מוחמד חוסיין שהפך לסמל המאבק המזויין”, הוא אמר והתייחס לעימותים בירושלים. “אל תקליטו אותי…” הוסיף מיד אחר כך ואכן השידור נקטע מיד.

פליטת הפה/ההערה המכוונת הזו מסמלת את הרשות הפלסטינית היום שכולה נמצא בראשו של אדם אחד. כשמדברים על הקושי בסיכול פיגועים של “מפגע בודד” מסבירים שגם המודיעין הטוב בעולם לא יכול לקרוא מחשבות של אדם אחד. אם מישהו קם בבוקר, לא דיבר עם אף אחד והלך חלילה לדקור – אף אחד לא יוכל לעצור אותו כי אף אחד אחר לא יוכל לדעת על זה קודם. להבדיל, מרבית ההחלטות הקריטיות של הפלסטינים היום נעוצות במה חושב אבו מאזן. האם יפסיק את התיאום הביטחוני או לא? האם יבטל את הבחירות או לא? מי יודע? רק אבו מאזן יודע ועד שהוא לא מביע את דעתו אי אפשר לדעת.

במשך שנים במערכת הביטחון אומרים בגלוי ובחשאי ששלטון אבו מאזן טוב לישראל. אבל הנאום הזה של אבו מאזן בחמישי שעבר, שהפתיע כמעט ברמת האמוציות נגד ישראל, דווקא מחזק את הדעה ההפוכה. שלטון אבסולוטי הוא שלטון יציב, כי יש גורם אחד להתעסק איתו, אבל הוא גם לא שלטון לא יציב, כי אין שום גורם שמאזן את אותו אדם אחד בשלטון. ואם הוא יקום בבוקר ויחליט על פאודה, זה מה שיהיה.

הקריאות שנשמעו בשעות הלילה באל-בירה לא היו חריגות לאוזניים פלסטיניות. היה שם “יחי פלסטין” ותמיכות בעד הפתח, אבל המיקום שלהם היה קצת תמוהה – בכניסה למטה הכללי של הוועדה המרכזית של הבחירות הפלסטיניות. אבל בחצות בדיוק, בין רביעי לחמישי, נסגר חלון הזמן להגשת הרשימות שירוצו בבחירות לפרלמנט במאי, ושעתיים לפני הדדליין הגיעו נציג הפתח ג’יבריל רג’וב, פרויקטור הפיוס עם חמאס והבחירות בכלל (מס’ 4 ברשימה) ועליו התנפלו התומכים ועשרות כלי התקשורת שחיכו במקום. אחרי כמה משפטים למצלמה -שנקטעו על ידי קריאות ומחיאות כפיים – הוא נכנס פנימה, והבירוקרטיה השתלטה מחדש על העסק כשחיכה בשקט במסדרון כדי להיכנס למשרד.

עשרות הפלסטינים שנשבעו אמונים לפתח בעשר וחצי בלילה לא מייצגים את הפלסטינים, ואפילו לא בטוח שאת כל חברי הפתח – אלא היו יותר תצוגה לטלוויזיה. בימים האחרונים, קצת לפני הגשת הרשימה, היו לא מעט תקריות ירי בשטחים. במחנה הפליטים קלנדיה שליד ירושלים החמושים של פתח, אנשים עם נשק שמזהים את עצמם עם הארגון, לא אהבו את הרשימה המתגבשת וירו באוויר דקות ארוכות, באמצע הרחוב. הם לא אהבו שהרשימה לפרלמנט לא כללה אותם.

מס’ 128 ברשימה, מתוך 132 מקומות בפרלמנט, חטף יריות על ביתו – 45 דקות לאחר פרסום שמות המועמדים. אולי מישהו לא אהב את המיקום שלו, גם אם הוא סמלי. גם בסניף הפתח בג’נין התלוננו שאין אפילו נציג אחד מהעיר בעשירייה הפותחת. למען האמת, במקום מס’ 10 דווקא יש נציג תושב ג’נין – ראש הפתח בג’נין באינתיפאדה השנייה, אוסאמה סילאווי, שריצה מאסר עולם בגין רצח ישראלים ושוחרר ב-2013 במחווה לאבו מאזן.

חמאס מגלים נדיבות, בפתח מצופפים שורות

אבל כל אלו הם באמת בוטנים לעומת הצרה הגדולה שאיתה אבו מאזן הגיע ליום רביעי האחרון בחצות. חמאס הגיש רשימה אחת מטעמו אבל הפתח, הארגון הכי וותיק בזירה הפלסטינית, התפצל לשלוש. מילא שיש רשימה אחת של מוחמד דחלאן, שנמלט לפני עשור לאמירויות על רקע סכסוך אישי עם אבו מאזן. את זה עוד היה אפשר לצפות. אבל חרף הלחצים גם האסיר הביטחוני שמרצה מאסר עולם בישראל, מרוואן ברגותי, הגיש רשימה מטעמו – וחבר לשם כך לאחיינו של ערפאת, יאסר אל-קידווה.

אין פלא שבימים האחרונים אנשי חמאס נשמעים מפויסים, זה קל כשאתה ביתרון. מנהיג חמאס, איסמאעיל הנייה, אפילו הבטיח להקים ממשלת אחדות לאומית בכל מקרה, גם אם חמאס ישיג רוב בפרלמנט. ג’יבריל רג’וב היה הרבה פחות סלחן כשעמד בפתח הבניין בלילה עם הגשת הרשימות. הוא קרא למי שפרש מפתח “מורתדין” – כינוי למסולמים שעזבו את האיסלאם אחרי מותו של מוחמד. שילוב של “בוגדים” ו”כופרים” ובכללי מילה עם חתיכת מטען רגשי. כי כשאתה בלחץ אתה אומר דברים קשים.

הצו שהכריז על הבחירות והצו שיבטל

אבל עם יד הלב, זה לא רק המיקום היחסי שלהם במירוץ, אלא עמדת הזינוק של פתח וחמאס. חמאס נכנס לבחירות האלה בלי הרבה להפסיד. אף אחד בפתח עם ראש על הכתפיים לא חושב שאפשר לפרק אותו מנשקו ולבטל את קיומו כארגון צבאי, אבל מושבים בפרלמנט יעניקו לו לגיטימציה בינלאומית והכרה שהוא מייצג את העם הפלסטיני. בשביל הכרה כזו הוא מוכן להרבה פשרות, מלחלק את הבחירות לכמה שלבים ועד לתת לאנשי הרשות הפלסטינית להיכנס מחדש לרצועה, גם אם רק למבנה השלטוני האזרחי.

בצד השני, ראש הרשות הפלסטינית נכנס לבחירות עם רצון למיתוג מחדש כדמוקרט וככזה שיש לו מנדט, לקראת ממשל ביידן ואולי אפילו איזה מו”מ מחודש עם ישראל. זה לא שמההתחלה הוא התכוון ללכת עד הסוף ושירוצו מולו מתמודדים אחרים לנשיאות בבחירות הבאות, ביולי, אבל עכשיו גם הפרלמנט, מה שאמור להיות השלב הקל נראה רעיון גרוע. האמריקנים לא התרשמו מההצהרות ועד לכתיבת מילים אלו לא סייעו לו מול ישראל בהבטחת קיום הבחירות וישראל בעצמה באיזה פלונטר פוליטי בלתי נגמר שלא מאפשר קשב.

במצב הזה אבו מאזן עלול להכניס את חמאס מחדש לגדה המערבית ולא לקבל שום דבר בתמורה, אולי אפילו להפך – לחטוף מישראל על הראש. הפיצול בפתח הוא רק עוד סיבה ברשימה המכובדת של סיבות לבטל את כל הסיפור הזה. הרי הבחירות החלו בצו אחד בחתימת ידו. צו הפוך יכול להשליך את כל הבעיות האלו לפח האשפה של ההיסטוריה. ומה עם ריסוק הטיפה האחרונה של האמון שעוד נותר לו? זו כבר הצרה של מחר.

המשוררת ויסלבה שימבורסקה ישבה יום אחד בביתה בקרקוב וכתבה: “אנחנו ילדי התקופה. התקופה היא פוליטית. כל המעשים היומיומיים או הליליים שלך, שלנו, שלכם, הם מעשים פוליטיים”. המילים שנכתבו בפולין לפני עשרות שונים מתאימים להפליא למצב העניינים בשטחים בימים אלו. הרחוב הפלסטיני מגלה אדישות יחסית לבחירות, אולי לא מאמין שאחרי 15 שנה יזכה להגיע לקלפיות ב-22 במאי, אבל הבחירות נמצאות ברקע של כל נושא על סדר היום – מהחשמל בעזה ועד לקורונה.

כשבצינורות של עזה יזרום גז

אפשר לטעון שעצם העובדה שמשבר החשמל בעזה עלה שוב לכותרות הוא הבחירות. מאז 1967 בעזה נסמכים על אספקת חשמל גם מישראל בנוסף למצרים ואפילו כשנבנתה תחנת הכוח בעזה ב-2002 היא לא התיימרה לספק חשמל לכלל הרצועה. ב-15 שנה האחרונה השילוב של גידול באוכלוסייה+הסכסוך בין חמאס לפתח והשתלטות חמאס על הרצועה הביא להתדרדרות במצב ולכך שבמקרה האידאלי לתושבי עזה יש חשמל 16 שעות ביממה. לפני חמש שנים עלה פתרון – להחליף את מקור האנרגיה ולחבר את תחנת הכוח לעזה למאגרי הגז של ישראל.

בעיקרון זו עסקה מסחרית – בין החברה הפלסטינית שמפעילה את תחנת הכוח בעזה לחברת דלק הישראלית שבבעלותה הגז. ועל הנייר זה רעיון מדהים. לפי השליח הקטרי שמתווך בין כולם, המעבר לגז יביא לחשמל 24/7 וגם יפחית ביותר מחצי את העלות החודשית שהרשות הפלסטינית משלמת לישראל עבור החשמל כיום, שאינו מיוצר מגז טבעי.

בשלושת החודשים האחרונים נרשמה התקדמות. הקטרים הודיעו שהאירופאים הסכימו לממן באופן חלקי את הפרויקט ואפילו סיכמו על מי יממן איזה צינורות באיזה חלק (לא עניין פשוט כשהחלק האחד של הצינורות בשטח ישראל והחלק השני בתוך עזה). אבל עוד לפני שנחתם באופן רשמי מסמך מחייב, השחקנים הפוליטיים הרימו את ראשם.

בחמאס לא אהבו את זה שראש הממשלה של הרשות הפלסטינית שוחח עם השליח הקטרי על העסקה – שבסוף היום נוגעת לעזה. מוסא אבו מרזוק מחמאס פנה לאיפה שכל הפוליטיקאים פונים לפרוק עצבים – לטוויטר. “אם עזה תאלץ לייבא גז טבעי מישראל לתחנת החשמל היחידה ברצועה – לא ייתכן שנעמוד ונצפה מהצד”. בתגובה לציוץ הזה, השר ברשות הפלסטינית חוסיין א-שייח’ לא נשאר חייב: “אדון אבו מרזוק, הסכמים נחתמים בין מדינות ולא בין פלגים וארגונים”. הוא נגע בנקודה רגישה – מבחינת הקהילה הבינלאומית, הנציג של העם הפלסטיני הוא הרשות הפלסטינית ולא חמאס. אבל אם חמאס ישיג מספיק מושבים בפרלמנט הפלסטיני בבחירות עוד חודשיים – זה עוד יכול להשתנות.  

חיסונים תמורת קולות  

נכון לכתיבת שורות אלה, 49% מכלל הישראלים (כולל כאלו שלא יכולים להתחסן, נגיד ילדים) התחסנו במנת החיסון השנייה נגד קורונה. מדובר בנתון שהפלסטינים יכולים רק לחלום עליו. אבו מאזן כנראה לא התקשר 30 פעם ביום למנכ”ל פייזר, וגם אם היה מתקשר לרשות הפלסטינית אין את הכסף כדי להקפיץ את עצמה לראש התור. הפלסטינים נאלצו לחכות בצד בחודשים אחרונים יחד עם שאר העולם המתפתח. מה שהם קיבלו זה תרומות – 5,000 מנות מישראל ו-10,000 מנות מרוסיה. אפילו עם המשלוח שהגיע סופסוף אתמול מארגון הבריאות העולמי והמבצע של חיסון 100 אלף פועלים פלסטינים בידי ישראל העלה את אחוז ההתחסנות רק ל-0.05%.

באופן די מדהים, עזה הענייה והמבודדת מבחינה מדינית הצליחה להשיג יותר חיסונים מהרשות הפלסטינית. זה קרה בזכות פלסטיני אחד שמתגורר כבר עשור באיחוד האמירויות – מוחמד דחלאן. דחלאן היה בכיר בפתח ואז הסתכסך עם אבו מאזן. זה הביא להאשמות נגדו בשחיתות ולבריחה מהשטחים. מאז הוא במפרץ, לא רלוונטי רוב הזמן, אבל בהחלט רודף את חלומותיו של אבו מאזן שבטוח שהוא עוד יחזור להעיף אותו מהכיסא. עכשיו דחלאן ניצל את הקשרים שלו עם איחוד האמירויות והביא לעזה 60 אלף מנות חיסון משם – גם הם הגיעו במקור מרוסיה.

בראיון אתמול לערוץ אל-ערביה הוא נשאל על מאמציו לספק חיסונים לרצועה והפנה את האש לאבו מאזן. “אבו מאזן קיבל 2,000 חיסונים מישראל וחילק אותם למשפחתו – ועזה יתומה”. הוא ידע איפה לתקוף. משרד הבריאות הפלסטיני בעצמו הודה שהכמות הקטנה שכבר הגיעה לרשות חולקה לא רק לצוותים רפואיים. היא הגיעה לאנשי אש”ף, לעיתונאים מקורבים ואפילו לירדן – שם מתגוררים קרובי משפחתו של אבו מאזן. באותו ראיון דחלאן הכחיש שהחיסונים שהביא הם “שוחד בחירות” לתושבי הרצועה, אבל גם הודיע שאנשים מטעמו יתמודדו ברשימה לפרלמנט, ככה שקצת קשה להאמין.  

ובינתיים

כפי שמלך צרפת גילה פעם גם שליטים לא דמוקרטיים – כמו חמאס וכמו אבו מאזן בשנים האחרונות – צריכים לגיטימציה ציבורית. אבל עכשיו, כשהתושבים שלהם אולי יוכלו לקבוע את עתידם הפוליטי, כל מנהיג פלסטיני רוצה להראות שהוא זה שדואג להם הכי טוב. חמאס רוצים לרשום את הישג הגז על שמם, הרשות רוצה להראות שהיא הנציגה האמיתית. דחלאן רוצה להוכיח שהוא לא שוכח את תושבי עזה, בניגוד לאבו מאזן – שהטיל עליהם סנקציות כלכליות קשות בעשור האחרון מתוך נקמה במי שהשתלט לו על הרצועה.

מילא אם הוויכוחים הפוליטיים היו מביאים להישגים ממשיים במשהו. אבל אפילו עם הפעילות הנמרצת של דחלאן החיסונים לא מספקים לכלום ונגיף הקורונה משתולל בשטחים. והגז? גם אם יחתם הסכם, הרכבת הצינורות צפויה לקחת שנתיים וחצי וישראל תרצה עוד ערבויות מחמאס לפני שהיא פותחת את הצינורות. אז הפוליטיקאים מנסים לעשות סיבוב אבל הבעיות האקוטיות לא הולכות לשום מקום. ואולי ויסלבה שימבורסקה ידעה גם את זה כשהיא כתבה את הסיום לשיר “ילדי התקופה”: “בינתיים אנשים נהרגו, חיות גוועו, בתים עלו בלהבות ושדות צמחו פרא, כמו בתקופות אחרות – פחות פוליטיות”.   

מזל טוב! אבו מאזן פרסם צו לבחירות בשטחים. בפעם הראשונה אחרי 11 שנה יש צו, ואם יהיו בחירות לפרלמנט הפלסטיני במאי הם יקרו לראשונה אחרי 15 שנה. מאז ההודעה הזאת לפני שבועיים קרו שני דברים שמוכרים למי שמצויים יותר בללכת לקלפי – דיבור על דמוקרטיה וכלכלת בחירות.

“זכויות השהידים לפני הקלפיות”

שלוש הפגנות היו ביום שלישי האחרון בגדה ובעזה. על פניו זה לא מרגש כי שתיים מתוכן היו בערך עשרה אנשים שהתקבצו עם מגפון אבל שווה להקשיב בכל זאת למה שנאמר שם.

קבוצה קטנה של גברים לא צעירים התקבצו מול בית משפט השלום בג’נין. לטענתם, מתנהל נגדם משפט במשך 13 שנה כיוון ש”ניצלו את זכותם לחופש הביטוי”. מבין השורות ניתן היה להניח שמדובר באנשים שהביעו תמיכה בחמאס בזמן ההפיכה ב-2007 – ומאז נרדפים משפטית על ידי הרשות הפלסטינית. ציד תומכי חמאס הוא עניין ותיק בגדה אבל הדובר בהפגנה נתן תשובה מעניינת ללמה זה צריך להיפסק דווקא עכשיו. “אנחנו באווירה של פיוס ושל בחירות”, הוא אמר. ויש בזה משהו, אם אבו מאזן נותן לחמאס להשתתף בבחירות בשטחים ואפילו (תיאורטית) לנצח, אז באיזה נימוק עדיין רודפים תומכים שלהם?

בג’נין לא היו היחידים שהשתמשו בבחירות. בעזה עשו את זה באופן הרבה יותר ממשי והניחו קלפיות בהפגנה של משפחות שהידים. עובדה ידועה היא שהרשות הפלסטינית משלמת קצבאות לאסירים ביטחוניים משוחררים ומשפחות שהידים, עובדה פחות ידועה היא שב-2018 ו-2019 אבו מאזן הסיר מרשימת המוטבים כמה מאות אסירים ומשפחות מעזה, בעיקר כאלו המזוהים עם חמאס והג’יהאד האיסלאמי, בתגובה לכישלון תהליך הפיוס עם חמאס. על הקלפיות המזויפות נכתב “חמאס ופתח – איפה זכויות השהידים?”. בשיהאב, האתר של חמאס, הלכו עם זה עוד יותר וכתבו: “זכויות השהידים לפני הקלפיות”.

בהפגנה השלישית השתתפו הרבה יותר מעשרה אנשים והיא התקיימה מול בית המשפט הפלסטיני העליון באל-בירה שליד רמאללה. חברי איגוד עורכי הדין משביתים באופן חלקי כבר שבוע שני ברציפות את בתי המשפט ברשות. למה? אם לצטט את ראשי המחאה, “התערבות של הרשות המבצעת ברשות השופטת”. במילים קצת יותר ברורות, אבו מאזן הפך לאחרונה את המינוי של ראש בית המשפט העליון מזמני לקבוע וביצע שינויים שנוגעים למינויים של שופטים בבתי המשפט.

כל זה היה יכול להיות לא קשור לפוסט הזה, אלמלא טענת המוחים ששינויים כאלו יכולים להתבצע רק באמצעות הפרלמנט הפלסטיני שלא פעיל כבר 13 שנה, מאז הקרע בין חמאס לפתח. אותו פרלמנט בדיוק אמור להיבחר מחדש ולהתחיל לפעול שוב ב-22 במאי.

שלושת האירועים האלה שופכים קצת אור על מה צו נשיאותי אחד לבחירות, שאולי לא יתממשו, יכול לעשות. עם הדיבור על פרלמנט וחגיגה דמוקרטית, אבו מאזן עלול להעיר שדים ולתת רוח גבית לכל מי שמרגיש מופלה או זנוח על ידי הרשות הפלסטינית.

הבעיות של עזה

השבוע האחרון היה מלא בהבטחות של פוליטיקאים גם ברמאללה. קודם שר העבודה של הרשות הפלסטינית, נסרי אבו ג’וש, הודיע על הסכמה בין הממשלה ללשכות המסחר ואיגודי העובדים על העלאת שכר המינימום מ-1,450 ל-1,950 שקלים בחודש. כששאלו תושבים בשכם על ההבטחה הזאת, אחת אמרה ש”קודם יאכפו את שכר המינימום הקיים”. ואכן, לפי המרכז הפלסטיני לסטטיסטיקה, השכר הממוצע הפלסטיני היה טרם הקורונה 1,017 שקלים – פחות מהמינימום בחוק. זה נובע מעבודה בשחור או מעבודות במשרות חלקיות בלבד.

הבטחה שהעסיקה את התקשורת הרבה יותר הייתה גדולה יותר. אפשר לסכם אותה ב”לפתור את הבעיות של עזה”. השתלטות חמאס על הרצועה הביאה לחילופי שלטון מידיים, נתק בין חמאס לרשות וגם לסנקציות כלכליות של אבו מאזן על עזה – בגלל כישלונות פיוס או רצון להפעיל לחץ. התוצאה היא אלפי בני אדם בעזה שהפסיקו לקבל פנסיה או קצבה או משכורת מהרשות הפלסטינית. לדוגמא – פקיד שעבד במשרד הבריאות בעזה ואז חמאס השתלט על הרצועה, יצא לפנסיה מוקדמת מהרשות כדי שלא ילך לעבוד אצל חמאס, ומקבל משכורת חלקית מאז. איש הזרוע הצבאית של הפתח שהיה אמור להיכנס ל”הסכם המבוקשים” כמו מקביליו בגדה ב-2007 ולהפוך לשוטר נשאר בלי עבודה כשחמאס השתלט. וכן, גם אותם משפחות שהידים מהחלק הראשון שהפסיקו לקבל קצבה מאבו מאזן.

לכל אלו, מבטיחים מקרובים לאבו מאזן בימים האחרונים, יהיה פתרון, אולי אפילו בתחילת פברואר. ג’יבריל רג’וב התראיין לטלוויזיה הפלסטינית וסיכם: “יש סבל בעזה ויש תחושות של אפליה. אבו מאזן הגיש לוועד המרכזי של פתח הצעה לפתור את הבעיות האלה והוא מחויב אליה”.

אז למה לאבו מאזן להבטיח? קודם כל כדי להבטיח קולות של אנשי פתח ורשות. לא סתם אנשי שכם במשאל הרחוב דיברו על “העלאת שכר הפקידים” (של הרשות הפלסטינית) ולא על “העלאת שכר העובדים”. מי שייהנה הם הציבור העיקרי שמקבל משכורת מסודרת – הפקידים שעובדים במשרדים ובמנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. וגם מי שנזנח בעזה על ידי אבו מאזן, באופן אירוני משהו, הם בעיקר אנשי פתח ולא אנשי חמאס.

דבר שני אבו מאזן רוצה להראות לחמאס, ולפלסטינים בכלל, שהוא עושה את כל המאמצים לפיוס לפני הבחירות ואם משהו יכשל וחלילה לא ילכו לקלפי – ברור מי אשם. האפשרות השלישית היא שגם ברמאללה שמעו את הרטוריקה החדשה בהפגנות ופחות התחברו. ה”סוכריות” האלו יכולות לעזור להרגיע את השטח, לתת כסף שימנע מאנשים להפגין ולדבר על דמוקרטיה. בסוף היום הבחירות האלה עוזרות לאבו מאזן רק אם הן מאפשרות יציבות. אם יוכח שהן מביאות את ההפך – מחזקות את חמאס או מייצרות תסיסה – הקלפי תישאר הרחק בדמיון.

הלא-כלום של ממלכת פנטזיה

ב”סיפור שאינו נגמר” ממלכת פנטזיה נמצאת תחת איום של אויב מוזר מאוד – איי הלא-כלום, חורים שחורים שאין בהם כלום ומתפשטים לאט בכל הממלכה. נזכרתי בסיפור הזה כמה פעמים השבוע כשחשבתי על ממלכה הרבה יותר קרובה – הרשות הפלסטינית.

כמה שעות אחרי ההודעה של הרשות הפלסטינית על סגר של שבוע בגלל הקורונה התקבצו כמה עשרות סוחרים ובעלי חנויות בכיכר המרכזית בחברון. הם הגיעו גם בימים הבאים עם שלטים נגד סגירת החנויות. “אנחנו לא רועי הצאן של רמאללה”, אמר אחד מהם, “45% מההכנסות של הרשות מגיעות מאיתנו, מחברון”. כשמנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית נכנסו לחברון לאכוף את המגבלות בשבוע שעבר הג’יפים שלהם חטפו אבנים, המנגנונים החזירו בגז מדמיע. לרגע אפשר היה לחשוב שכוחות צה”ל נכנסו לעיר.

גם במחנה הפליטים בלאטה לא היה רגוע בשבוע שעבר. לפני חודש וחצי נהרג שם תושב המחנה, חאתם אבו ריזק, מתנגד ידוע לרשות הפלסטינית. הוא נכנס לבית החולים כשנפצע במהלך עימות עם המנגנונים ולא יצא משם. ברשות הפלסטינית הודיעו שנפצע ממטען שהתפוצץ לו בידיים לפני שהתכוון להשליך אותו. במחנה לא ממש מאמינים לגרסה הזו ואומרים שהוצא להורג בבית החולים. מאז כל כמה ימים מתעוררות שם מהומות – בסבב האחרון נזרקו על הכוחות בקבוקי תבערה ונפצעו שמונה אנשי מנגנונים.

בכפר קבאטיה שליד ג’נין הייתה שביתה כללית בשלישי למשך יום אחד. מסורת כשמישהו מהכפר נהרג כ”שהיד” – במהלך עימות עם ישראל או מירי ישראלי. סוכת האבלים שנפתחה הפעם הייתה של משפחת כמיל, על בנם מחמוד כמיל שנהרג כשניסה לירות על שוטר בכניסה להר הבית. אחרי ניסיון הפיגוע עברתי על הפייסבוק והאינסטגרם של הבחור בן ה-17. לא מצאתי שם “פוסט אחרון” אבל מצאתי הרבה גאוות יחידה של קבאטיה וגם בוז לרשות הפלסטינית. באינסטגרם הייתה תמונה של לוחם חמוש בנשק ותחתיו הכיתוב “מדינת קבאטיה”. כשאסיר ביטחוני מקבאטיה מת בכלא – מחמוד תיעד ירי באוויר של אנשי הכפר. לפני כמה חודשים הוא השווה את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ליס”מ ורמז ששניהם לא מסוגלים להיכנס לקבאטיה בלי לחטוף קשה.

הרשות הפלסטינית לא תקרוס בבת אחת

כל האזורים האלה הם הלא-כלום של הרשות הפלסטינית. הם האזורים השחורים שבהם היא מתקשה לפעול ולפעמים ממש לא מסוגלת להשליט בהם סדר. זה לא התחיל אתמול אבל השנים לא עוזרות. הרשות נוסדה כגוף מוגבל בלי סמכויות חזקות, שהיה אמור לפעול ככזה רק חמש שנים. עם השנים דבקה בה השחיתות והחזרת שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל בחודש שעבר רק הדגישה את מעמדה כמשת”פית של ישראל.

בעולם שלנו אין באמת לא-כלום ובכל אותם מקומות שחורים פועלים כוחות אחרים, לפעמים עתיקים הרבה יותר מהרשות הפלסטינית. בחברון בין מובילי ההתנגדות לסגר הייתה חמולת ג’עברי המקומית ומחנות הפליטים הם עצם בגרון של הגדה מאז היווסדם ב-48. היורים בכפר קבאטיה אמרו שהם שייכים לגדודי חללי אל-אקצא שהוקמו באינתיפאדה השנייה. רשמית הם הזרוע הצבאית של הפתח, ארגונו של אבו מאזן. אבל הקשר בינם לבין הפתח של רמאללה הוא קצת כמו הקשר בין ההיפים מוודסטוק לנשיא קנדי. הם משתייכים לאותו צד פוליטי רחב אבל בזה זה נגמר.

לפעמים פוליטיקאים ישראלים מדברים על לפרק את הרשות הפלסטינית, ולפעמים פלסטינים מדברים על כך שהרשות הפלסטינית תקרוס. אבל דברים לא חייבים לקרוס כדי להימחק. הם יכולים להתפורר. זה יכול לקרות לאט-לאט ובשקט יחסי. האיים השחורים של הרשות הפלסטינית יגדלו עוד קצת ועוד קצת עד שהכוח שלה יישאר בגבולות רמאללה – אם בכלל – והמשמעות תהיה אנרכיה ביטחונית בשטחים.

הפלסטינים והבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020

בעולם הקורונה זה נראה קצת מופרך שמדינה אחת תתעסק בבחירות של מדינה אחרת. כל אחד מאיתנו הרי יושב בתוך עמו ובתוך שעות הסגר שלו, אבל הבחירות האמריקניות עדיין מעסיקות את כל העולם כאילו אין ריחוק חברתי. מבחינת הפלסטינים יש פה גם היגיון. הם מחכים לראות אם הבוחרים יתנו להם עוד ארבע שנים של גלגל ענק או לא.

כי בארבע שנים האחרונות הפלסטינים התעוררו לעולם חדש. כל בוקר. עאטף אבו סיף, שר התרבות בממשלת הרשות הפלסטינית, כתב לאחרונה על ארבע שנות טראמפ: “אי אפשר היה לדמיין את החוצפה שבה נהגו בסוגיה הפלסטינית”. ארצות הברית של טראמפ נטשה כל ניסיון של ממשלים קודמים להראות נייטרליות בסכסוך האזורי וניתקה לחלוטין את היחסים בינה לבין הרשות הפלסטינית. מסגירת משרדי אש”ף בוושינגטון ועד להעברת השגרירות הישראלית לירושלים. אחרי ארבע שנים קצת קשה לזכור שארצות הברית של אמריקה הייתה פעם המממנת מספר אחת של סוכנות הפליטים הפלסטינים אונר”א ושמהחדר הסגלגל התקשרו ללחוץ על ישראל לא לבנות בתים חדשים בשטחים. 

“ביידן לא פלסטיני”

פלסטיני שהתראיין לאתר חדשות מפרצי השבוע סיפר ש”כל הפלסטינים מתפללים להפסד של טראמפ”, אבל כשפלסטינים אחרים מדברים על האפשרות שטראמפ יפסיד לא נשמע קולם של פתיחת בקבוקי שמפניה. בישראל אולי חוששים שהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית יהפוך את ביידן לנשיא פרו-פלסטיני אבל בצד השני השערות כאלו נשמעות הרבה פחות.

ד”ר איברהים אברש, פרשן פוליטי ומרצה באוניברסיטת אל-אזהר שבעזה, השווה את האפשרות שביידן ינצח למצב של לפני שמונה שנים. אובמה נבחר אחרי ג’ורג’ בוש הבן והבטיח מדיניות אחרת אבל במזרח התיכון “הוא היה קשוח הרבה יותר מקודמו”. ביידן לא יסוג מתמיכת קודמו בישראל, הוא מסביר. הוא לא יעביר בחזרה את השגרירות ולא יכריח את ישראל להפסיק את ההתנחלויות. גם שר התרבות אבו סיף אמר ש”ביידן לא פלסטיני והוא לא נוטה לטובתנו”. תושב עזה שהתייצב מול המיקרופון בימים האחרונים אמר שלא טראמפ ולא ביידן יעזרו לפלסטינים.

אז מה כן ? התרחיש הטוב ביותר הוא שאם ביידן יבחר הוא יקל מעט את הלחץ הכלכלי. שיחדש את התרומות. שייתן תירוץ לרשות הפלסטינית לחזור לתיאום הביטחוני שהופסק בגלל ההכרזה על הסיפוח שבינתיים לא קורה. העיתונאי הפלסטיני הוותיק נאסר לאחם סיכם את זה יפה באמירה: “ביידן תומך בישראל אבל לא באותו שגעון כמו טראמפ”. בין השורות עולה געגוע לשגרה נוסח 2016 – לארצות הברית שמעדיפה את ישראל אבל גם מדברת עם הפלסטינים לפעמים וזורקת כסף.

טראמפ כהזדמנות אחרונה

ומה אם טראמפ יבחר? ראש הממשלה הפלסטיני הגיב על האפשרות הזו באמירה “שאללה יעזור לנו”, אבל במאמרו של שר התרבות הוא כתב שאי אפשר להכות את הפלסטינים יותר ממה שכבר עשה טראמפ. ויש בזה אמת. את הקלפים שלו נגד הפלסטינים טראמפ כבר מיצה. הפחד האמיתי שלהם עכשיו הוא מהמשך גל נורמליזציה של העולם הערבי במידה ותהיה כהונה שנייה. “אם טראמפ יבחר סעודיה תהפוך לבסיס של המשטרים הערביים עם כסף וביטחון”, אמר נאסר לאחם.

אבל דווקא בעיתון אל-איאם שמזוהה עם הרשות הפלסטינית התייחס טלאל עווכל לניצחון של טראמפ כ”הזדמנות האחרונה”. הוא אומר שהניצחון של ביידן יעצור את ניסיונות הפיוס בין פתח לחמאס. בלי טראמפ, לרשות הפלסטינית לא תהיה סיבה לעשות צעד דרסטי כמו לקיים בחירות לראשונה מזה 16 שנה. אם טראמפ יפסיד הפלסטינים ימשיכו להתבוסס בבוץ מבחינה פוליטית ומדינית.

—

מאמרים:

טלאל עווכל – “אנחנו והבחירות האמריקניות”

https://www.al-ayyam.ps/pdf.php

עאטף אבו סיף – “על הבחירות האמריקניות”

https://palsawa.com/post/282132/%D8%B9%D9%86-%D8%A7%D9%84%D8%A7%D9%86%D8%AA%D8%AE%D8%A7%D8%A8%D8%A7%D8%AA-%D8%A7%D9%84%D8%A3%D9%85%D9%8A%D8%B1%D9%83%D9%8A%D8%A9

איבראהים אברש – ההגזמה בהימור על הבחירות האמריקניות https://samanews.ps/ar/post/438633/%D8%A7%D9%84%D9%85%D8%A8%D8%A7%D9%84%D8%BA%D8%A9-%D9%81%D9%8A-%D8%A7%D9%84%D9%85%D8%B1%D8%A7%D9%87%D9%86%D8%A9-%D8%B9%D9%84%D9%89-%D8%A7%D9%84%D8%A7%D9%86%D8%AA%D8%AE%D8%A7%D8%A8%D8%A7%D8%AA-%D8%A7%D9%84%D8%A3%D9%85%D8%B1%D9%8A%D9%83%D9%8A%D8%A9-%D8%AF-%D8%A5%D8%A8%D8%B1%D8%A7%D9%87%D9%8A%D9%85-%D8%A7%D8%A8%D8%B1%D8%A7%D8%B4

אמה, ספר – 1815

“אמה” זה ספר שחביב עליי אבל זה עדיין ספר שכתבה ג’יין אוסטין. מה שאומר שהוא נידון לעסוק בעניינים זוטרים להחריד כמו מי עושה עיניים למי ולאיזה מסיבת גן הולכים מחר. לאמה וודהאוס בניגוד לאליזבת מ”גאווה ודעה קדומה” או האחיות דאשווד מ”תבונה ורגישות” אין אפילו צרות כלכליות כדי להעמיק את הסיפור. סתם שעמום. למרות היותו הכי קצבי מכל הרומנים של אוסטין הוא עדיין מוגבל לקצב של 1815 ומכיל איזה חמישה מפגשי תה ושלוש ארוחות ערב יותר מדי.

אבל הוא עדיין טוב. מתחת לשמרנות האיומה יש סיפור אהבה שמבוסס על חברות והיכולת לדבר אחד עם השני בפתיחות ואפילו מסר על האפשרויות המוגבלות של נשים בתחילת המאה ה-19. הוכחה שאני לא לבד בחיבה הזו היא שלספר הישן הזה יש כמות מטורפת של אדפטציות למסך. יש הרבה אמה וודהאוס, מ-1995 ועד 2020, מניו דלהי ועד קליפורניה. והגיע הזמן לעשות סדר בכולן*. ראו הוזהרתם: זה כולל ספוילרים למי אוהב את מי בסוף.

*חוץ מהסדרה של 1972 כי ראיתי דקה ממנה ויש דברים שאני לא מאחלת גם לאויבים שלי.  

קלולס – סרט, 1995

אחד העיבודים הראשונים הוא אחד המוצלחים שבהם. אמה כאן היא שר הורוביץ (משלנו!), בת 16 מבוורלי הילס. הסביבה הדומה אך שונה מוציאה הומור וקלילות מהספר העתיק הזה. למרות הבדלי הזמן והלאום, אליסיה סילברסטון בתור שר הכי דומה לאמה הספרותית בתהליך שהיא עוברת –היא מתחילה כמישהי עם אופי טוב אבל כזו שנצמדת יותר מדי לחשיבה המעמדית שלה ולומדת להיפתח עם הזמן. מר נייטלי הפך לג’וש האח-החורג-לשעבר שרב איתה בצורה מצוינת. זה עיבוד חופשי מאוד אבל הרוח האוסטינית קיימת כאן וראו ערך הצהרת האהבה המגומגמת של ג’וש בסוף הסרט.

אמה – סרט טלוויזיה, 1996

המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לתת לעיבוד הזה הוא שהוא בול כמו הספר. אמה נראית כמו בציורים, המשפטים החזקים בספר הם המשפטים החזקים כאן, הרגעים המשעשעים בדפוס משעשעים גם כאן. החיסרון הכי גדול הוא שזה בול כמו הספר. כשלוקחים את העלילה, הסצינות, הדמויות ומעתיקים אותם כמו שהם למסך זה לא ממש עובד. מארק סטרונג (הוא משחק פה את הבחור הטוב, הידד!) וקייט בקינסייל נותנים עבודה טובה אבל התוצאה קצת אנמית. חוץ מזה שהשאירו שם משפטים מטרידים על פער הגילאים הגדול בין אמה לנייטלי אז אוף.

אמה – סרט, 1996

ייתכן שאני נכנסת כאן לשדה מוקשים. כי כמו שיש דת שלמה שטוענת שקולין פירת’ הוא מר דארסי הנצחי יש כת קיצונית יותר שמאמינה שג’רמי נורת’ם הוא מר נייטלי האידאלי. ובכן לא התחברתי. העלילה נדחסת כי זה בכל זאת סרט ודי ברור שניסו להפוך את הסיפור לקומדיה, אבל בניגוד ל-2020 (ראו בהמשך) לא ממש הצליחו והתוצאה היא שהדמויות מתנהגות בטיפשיות מעצבנת. הסצנות בין אמה למר נייטלי מרגישות כמו דקלום שורות וגווינת’ פלאטרו פשוט לא משכנעת אותי שהיא באמת מתכוונת למה שיוצא לה מהפה.  

אמה – מיני-סדרה 2009

האם זה העיבוד הכי טוב? כן. האם אני משוחדת? כן.

אלף, זו האדפטציה הראשונה שראיתי ובית – היא נמשכת ארבע שעות, מה שאומר שבוראים כאן עולם. כל דמות משנית מקבלת זמן מסך ואופי. לרומלה גארי בתור אמה יש הבעות פנים קצת מוזרות אבל היא מצליחה להעביר הכי טוב את התהליך שאמה עוברת ואם אתחיל להשתפך על ג’וני לי מילר כנייטלי אני לא אפסיק. הוא לוקח דמות נוקשה ויש יאמרו אפילו קצת פלקטית בספר וממלא אותה בכנות, ברגישות ובהומור אנגלי. כמובן שכל זה לא היה עובד בלי תסריט טוב מאוד. אחרי שקראתי את הספר שוב וראיתי את הסדרה שוב הופתעתי כמה העלילה לא נצמדת לספר. אירועים הוזזו, סצנות שלמות (יפות מאוד) הומצאו לחלוטין ואפילו ניתן דגש חזק על כלוב הזהב של אמה. אבל זה כל היופי. מצד שני זה עדיין ארבע שעות אז בהחלט חומר למתקדמים.

עאישה – סרט, 2010

בדף הוויקיפדיה באנגלית של הסרט כתוב שהוא מבוסס גם על אמה וגם על קלולס וזה לא מפתיע. עאישה היא בת עשירים מפונקת מניו דלהי שמזכירה מאוד את חברתה מ-1995. יאמר לזכותה של ריאה קאפור שהיא מגלמת את האמה היחידה שבאמת אפשר לשנוא כי היא מניפולטיבית, יהירה ומרוכזת בעצמה להחריד. גם אבאהי דאול עושה תפקיד טוב בתור השותף התמידי למריבות. הבעיה היא שהחלק השני שבו יש צמיחה ושינוי פשוט לא קורה, או לא קורה טוב. המהפך האישיותי נתפר מהר ואז יש המון זמן של קיטש לא ברור. אפילו סצנת גילוי הלב ההדדי שהיא אחת מהיפות בספר וכזו שאני מחכה לה בכל אדפטציה הפכה פה למשהו מוזר כי ניסו לעשות רומיאו ויוליה פלוס סולם.

Emma Approved – סדרת רשת, 2014

כוחו של העיבוד הזה הוא בשני דברים – אחד, במבנה. זו סדרה של 72 סרטונים קצרים בני פחות מ-10 דקות. שתיים, בסיפור הרקע. אמה כאן לא רק שייכת למאה ה-21 אלא גם קצת יותר מבוגרת ובעלת עסק ונייטלי הוא השותף שאחראי על הניהול הכלכלי. זה נותן קצת יותר עומק וריאליזם לעלילה. היוצרים הם אותם יוצרים של lizzie Bennet Diaries ויש כאן הכול – תסריט טוב, דמויות עגולות ומסר הרבה יותר פמיניסטי מאשר בספר. בשלב הזה קצת נמאס לי מאמה הספציפית הזו אבל יש מצב שזה בגלל שראיתי את הסדרה כל כך הרבה פעמים. מומלץ גם לחברים שלכם שלא אוהבים את ג’יין אוסטין.

אמה – סרט, 2020

כתבתי על הסרט ארוכות בעבר אבל בקצרה: הניסיון הכי מובהק והכי מוצלח להדגיש את הצד הקומי בסיפור. מהמוזיקה ועד למשרתים שעומדים ברקע, הכול נועד לעורר גיחוך. באופן מפתיע הרבה מההומור הזה לקוח מהספר ומזכיר כמה עיבודים אחרים התעלמו מהפוטנציאל הזה. זה לא שאין משחק טוב – אנה טיילור ג’וי מביאה פה את היהירות לצד התסכול והכישלונות וג’וני פלין מציג מר נייטלי אמין ורגיש אבל בסוף המטרה היא לומר שבני האדם האלו די טיפשים בסך הכול ושאלו יהיו הצרות של כולנו. הדרמה קצת נדחקת אבל זו גם דרך לקרוא את הסיפור הזה.

געגועים לשנות השמונים

נאמר זאת כך – זה לא היה שבוע מוצלח בשביל הפלסטינים. וזה לא שהוא הגיע אחרי חודש נפלא או שנה מצוינת. אם יש דבר כזה תחתית החבית, ביום שלישי בשעה שמונה בערב הפלסטינים גירדו אותה.

יומיים לפני זה ההדחקה עוד עבדה במרץ ועניין אחר כבש את התקשורת הפלסטינית – ההודעה הראשונה של ועדה שהוקמה בכינוס רמאללה-ביירות שבו התקבצו כולם, מהנייה ועד אבו מאזן. את הגעגועים לאינתיפאדה הראשונה היה אפשר למצוא בכל מילה של ה”בָּיָאן” (בערבית זה נשמע טוב יותר).

קודם כל השם. “ביאן רקם ואחד” (הודעה מספר אחת) הזכיר ישר את הכרוזים שפורסמו לאורך האינתיפאדה הראשונה מטעם אש”ף, חמאס, הג’יהאד האיסלאמי ועוד. על ההצהרה הייתה חתומה “ההנהגה הלאומית המאוחדת של ההתנגדות העממית”. לקואליציית הארגונים שהיו חתומים על הכרוזים מטעם אש”ף קראו “הכוחות הפלסטינים הלאומיים” ובהמשך “ההנהגה הפלסטינית של האינתיפאדה” ו”ההנהגה הלאומית המאוחדת של האינתיפאדה”.

אפילו התוכן עצמו היה זהה לאותם כרוזים שפורסמו כשמכנסי פדלפון היו רלוונטיים – הפסוק שבו נפתחה ההצהרה היה זהה לפסוק שבו נפתח הכרוז הראשון של חמאס באינתיפאדה ההיא – “אוי אתם המאמינים, עמדו והתנגדו בעוז רוח ועמדו על המשמר והיו יראים את אלוהים למען תעשו חיל” (פרק 3, פסוק 200 בקוראן). הסיום “עד למהפכה ולניצחון, תחי פלסטין חופשית וערבית” היה מורכב משתי סיומות בשני כרוזים שונים – אחד בכרוז מס’ 14 של אש”ף מאפריל 1988 והשני שוב מכרוז ראשון, הפעם של אש”ף בסוף 1987.

כמו אז גם היום הפלסטינים הודיעו על תחילת המאבק שלא יפסיק עד הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. קשה להבין את זה מבחוץ אבל האינתיפאדה הראשונה נתפסת כקונצנזוס פלסטיני מוחלט, משהו שאפשר להתרפק עליו ולהיזכר בו בגאווה. היא האינתיפאדה שהביאה להכרה של ישראל בזכותם של הפלסטינים למדינה ושמה אותם על המפה, וכל זה בלי מחבלים מתפוצצים בבתי קפה סטייל האינתיפאדה השנייה שהוציאו אותם רע מאוד בעולם.

בטלוויזיה הפלסטינית הרשמית אפילו עשו ראיון משולש של פתחאווי, חמאסניק ומישהו מהג’יהאד האיסלאמי לכבוד ההצהרה והם רק הרימו אחד לשני. סגנו של הנייה אמר: ” אני זוכר שבאינתיפאדה הראשונה כולנו הלכנו באותו הכיוון, יש דור חדש שלא זוכר את זה” וג’יבריל רג’וב נתן את מה שיכול להיחשב למסר הבלתי רשמי של האינתיפאדה הראשונה – “ישראל צריכה להבין שלכיבוש יש מחיר כלכלי ומדיני”. אם חושבים על כמות הדם הרע ששרר בין הארגונים הפלסטינים בעבר, האווירה הייתה חגיגית ואפילו אופטימית.

“הלכה פלסטין”

ואז הגיעה המציאות. יום שלישי, מה שהיה אמור להיות יום הסירוב הגדול, ההזדמנות להראות את כוחו של הרחוב הפלסטיני, נגמר בהפגנות מצומצמות שלא לומר זעומות. 30 איש בכל עיר בגדה – שכם, חברון, טולכרם, ג’נין – ועוד 30 בעזה וכל הפגנה כזו התפזרה אחרי שעה שעתיים. אפילו להפגנה המרכזית ברמאללה, שם נכחו הבכירים, הגיעו בערך 200 איש. שתי ההנהגות ברמאללה ובעזה לא הצליחו להביא את התושבים הנכתשים תחת נגיף עולמי, מצב כלכלי קטסטרופלי וחוסר אמון בהנהגה שלא התחיל בפברואר האחרון.

בצהרי יום שלישי כתב אל-ג’זירה הלך לבתי קפה ברמאללה וחטף את האדישות והייאוש בפרצוף. ” אני לא מדבר עם חבר שלי על פוליטיקה, לא רוצים פוליטיקה”, אמר לו אחד. “אלא משנה מה נעשה, לא נוכל לשנות את המצב. מי שרוצה לדבר – רוצה לשנות את המצב, ואין שינוי”. “הלכה פלסטין”, אמר מישהו אחר.

מי שהציל את המצב והשיג את את המסך המפוצל המיוחל היה חמאס. הירי לאשדוד ואשקלון היה בדיוק בזמן נאומו של עבדאללה בן זיאד, שר החוץ של איחוד האמירויות, בטקס החתימה בבית הלבן. חמאס כנראה היו יורים גם היה נחתם הסכם ישראלי פלסטיני, כמו שהוציאו פיגועים בזמן אוסלו, אבל הפעם הם קיבלו אהדה גם מאחיהם. מוסטפא ברגותי מרמאללה, המזוהה עם החזית העממית, אמר אחרי הירי: “מה שקרה היום בעזה זה מסר (לישראל) – הביטחון והשלום הוא ביד הפלסטינים. איחוד האמירויות ובחריין לא יכולות להביא לכם שלום”.

אז לאן הולכים מכאן?

שאלה טובה. האפשרות הכי טובה שיש לפלסטינים כרגע היא האחדות הפנימית אבל זו נשארת בינתיים ברמת הכרוזים. קשה מאוד לחשוב על אפשרות של צעד אמיתי כמו כניסת חמאס לאש”ף שלא לדבר על בחירות כלליות ומאחדות. שני המשטרים עם האידאולוגיה השונה התרגלו לחיות בנפרד ב-13 השנים האחרונות. האפשרות השנייה היא שינוי החשיבה, חשבון נפש בדיוק לפני יום כיפור ושקילה מחדש של ההתנתקות מישראל ומארצות הברית. זה כבר ידרוש שבירה של החבית עצמה ומחיקה של חלקים גדולים מהנרטיב הפלסטיני על המאבק המתמשך נגד כל הסיכויים. לא בטוח שמישהו מהמנהיגים או אפילו מהרחוב מוכן לעשות את זה. אפילו עכשיו.