אוסלו זה כאן

הנה משהו שלא הזכרתי על אוסלו בחפירות הדי ממושכות שלי על ההסכם הזה לפני שלושה שבועות (שמרגישים כמו שלוש שנים כי קרו דברים): הסכם אוסלו – הראשון, כן? – מבוגר ממני בחודשיים וקצת. אני נולדתי למציאות של פוסט אינתיפאדה ראשונה ופוסט אוסלו ועד לפני שלושה שבועות לא ידעתי בכלל שזו מציאות אחרות. כזו שבה הפלסטינים הם דבר שמזכירים מדי פעם, אבל הם שם, בשטח שלא נכנסים אליו, לא אזרחים וגם צה”ל רק לפעמים. שבה יש רשות פלסטינית לפעמים מדברים איתה, ורוב הזמן עליה. שבה בעיקר כבר אומרים, גם בישראל, את המילה פלסטינים. גם אם זה בעיקר בהקשרים של פיגועים או אינתיפאדה.

לא רק אנחנו השתנינו ב-30 השנים האחרונות. בחודש הראשון של האינתיפאדה הראשונה התפרסם כרוז, עוד אחד, של איזה ארגון קטן בשם “תנועת ההתנגדות האסלאמית בפלסטין” ובראשי תיבות – חמאס. הם היו שם קיימים קודם בשם אחר, אבל האינתיפאדה הראשונה העלתה אותם על במת ההיסטוריה. הם ארגנו הפגנות ועודדו שביתות ובעיקר הדגישו צד שכמעט ולא היה קיים אז בלאומיות הפלסטינית: לאומיות שמחוברת בקשרים הדוקים לאסלאם.


הקשר הזה בין דת ללאום אצל הפלסטינים הגיע לידי ביטוי כמעט מיד בשטח. מעזה ועד חברון, צעירים הסתובבו ברחובות ודרשו משהו שלא היה קיים עד אז בחברה הפלסטינית, לא בכל מקום ולא באותה צורה ובאותה רמה: לבישת רעלה. נשים צעירות שהשתתפו באופן די דומה לגברים צעירים בהפגנות, גם באלימות שבהן, נדחקו לאחור באופן מילולי כמעט. זה היה ראשית ראשיתו של תהליך שהגיע לשיא 20 שנה אחר כך, כשאותו ארגון עם הכרוזים זכה במרב הקולות בבחירות לפרלמנט הפלסטיני (אולי היחידות הדמוקרטיות שהתקיימו באמת בשטחים) ולאחר סכסוך עמוק עם ההנהגה הקיימת על התוצאות – השתלט על רצועת עזה. עוד שיא מסוים נקבע רק בשבוע שעבר, כשהארגון הזה ירה רקטות לעבר ישראל משתי חזיתות.

אבל שני דברים קרו במקביל, ואולי הם התחילו לפני הרבה זמן, אבל התחדדו לי מאוד כשהכנתי את הכתבה – המציאות הזו של פוסט אוסלו, שידעה עליות ומורדות אבל נשארה בבסיסה אותו דבר – הולכת ומשתנה.

אצלנו, בממשלה הנוכחית, מדברים יותר מתמיד על חזרה לאחור – בין אם זה דרך פירוק הרשות הפלסטינית שנשאר כרגע רק בדיונים של אחרי פיגועים או ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון שכבר עבר בכנסת (אבל עוד לא קיבל את אישורו של אלוף הפיקוד). יותר מצעדים יש פה מהות: לבטל את ההכרה (החלקית) שהגיעה עם אוסלו בלאומיות פלסטינית. “אין דבר כזה עם פלסטיני” וכו’. קשה קצת לזכור את זה, אבל זו הייתה המדיניות הרשמית הישראלית עד האינתיפאדה הראשונה. הודא אבו ערקוב גדלה בשנות ה-70 וה-80 בדורא. דוד שלה נעצר ע”י ישראל כי אמר שמוחמד דרוויש היה פלסטיני, אביה המורה היה הולך ומוריד דגלי פלסטין שתלו תלמידים בראש בית הספר, כי פחד שבית הספר ייסגר וייענש.


ואצל הפלסטינים? חמאס היה רוצה להיות במצב של לפני עשר שנים, כשעדיין נתפס ככוח העממי שיחסל את הרשות הפלסטינית המושחתת. אבל כנראה שהשמועה על שלטונו הפנימי האכזרי ברצועת עזה עשתה את שלה, ויחד עם המדיניות הקשה של ישראל והרשות הפלסטינית נגדו ביהודה ושומרון – הפופולריות שלו ירדה והרבה. את התמיכה הכי גדולה משיגים היום קבוצות של צעירים חמושים בני 20-30 שמתנגדים בחריפות לישראל ולכל מי שמשתף איתה פעולה, מתארגנים סביב מקום מגורים משותף, מג’נין ועד טולכרם, ובעיקר לא מזוהים עם שום תנועה לאומית “גדולה”.

כל אחד מהתהליכים האלו מקשים מאוד על סיום של הסכסוך, באיזשהי צורה. הניסיון לעשות דה-לגיטימציה להגדרה עצמית של אוכלוסייה אחרת נידון לטעמי לכישלון ורק יוביל לחיזוק של כוחות אלימים וקנאים, וההתפרקות של החברה הפלסטינית מקשה מאוד על איזשהו דיבור, גם אם בסיסי. אפילו הדיבור הביטחוני נטו נעשה פחות ופחות אפקטיבי ככל שהרשות הפלסטינית נחלשת.  


יש נטייה לתפוס את אוסלו כהסכם האולטימטיבי – כזה שאם אתה בעד פתרון מדיני אתה חושב שהוא היה מדהים, ואם אתה חושב שלא – אז הוא היה כישלון משוגע. התפיסה שלי היא אחרת. אוסלו היה הסכם לקוי מאוד, שנחתם עם הנהגה שזמן קצר לפני כן חזרה מגלות ארוכה מאוד בחו”ל. הוא ייצג איזשהו הסכמה לדיבור בין הצדדים אבל לא באמת כלל פקיחת עיניים של כל צד לגבי המציאות והמגבלות שלה. זה שהדעה הפלסטינית הכי מתונה אז הייתה מדינה בשטחי 67 והפחות מתונים שלא היו מוכנים לוותר על  48 פוצצו אוטובוסים, זה שרבין בכלל דיבר על אוטונומיה פלסטינית (“פחות ממדינה”) ולא יותר ונמשכה הבנייה ביהודה, שומרון ועזה. מה שהיה, אולי, יכול לשנות את כיוון ההיסטוריה אז הוא אותו דבר שיכול לשנות אותה היום: פקיחת עיניים. אבל זה לא נעים, אפשר ללמוד דברים רעים, דברים שעלולים לשנות את תפיסת עולמך, וזה קצת פחות מקובל היום.

58 שנים לפתח: ארגון במשבר זהות

לכיכר המרכזית ברמאללה התקבצו כמה מאות בסוף השבוע שעבר. האירוע: 58 שנים לייסוד ארגון פתח. על הבמה הלא גבוהה עמדו כמה, הבכיר שבהם – מחמוד אל-עאלול, סגנו של אבו מאזן בארגון הפתח, נאם ראשון והזכיר כל מיני שמות של פלסטינים.

מדד הפופולריות היה קל: כמות מחיאות הכפיים אחרי כל שם. אחרי ותיקי הארגון מחו כף או שניים, זכריא זביידי שהשתתף בבריחה מכלא גלבוע כבר זכה לתשואות רמות אבל את הכי הרבה רעש הקהל עשה לשניים שגם ניצבו על הבמה – אימו של נאסר אבו חמיד, האסיר הביטחוני שנשלח ל-7 מאסרי עולם בגלל תכנון פיגועים באינתיפאדה השנייה ומת לא מזמן בכלא, ופתחי חאזם, אביו של המחבל מהפיגוע בדיזינגוף, שכמה שעות אחרי הפיגוע הסית את ההמונים ממרפסת ביתו במחנה הפליטים ג’נין ומאז הוא סלב. מה שאופייני לשניים האלה: הזיהוי שלהם עם פתח הוא עממי, הם לא חלק מהמנגנון.  

הזרוע הצבאית של פתח, גדודי חללי אל-אקצא

פתח הוא הארגון הלאומי הפלסטיני הוותיק ביותר, וזה שהפלסטינים הקימו לעצמם (בניגוד לאש”ף). הוא ה-סמל, וה-סמל הזה כבר בגיל שבו אנשים חושבים על מה יעשו בפנסיה. הבכירים שבו – אבו מאזן (87), מחמוד אל-עאלול (72), ג’יבריל רג’וב (69) כבר מזמן אחרי גיל הפרישה. לפני 30 שנה פתח, בשבתו כארגון הגדול ביותר באש”ף, הפך בעצם לרשות הפלסטינית ומאז – התברגן, התעסקן, חתם על הסכמים שלפיהם הוא לא אלים יותר, יצא באינתיפאדה שנייה ואז חטף מכה קשה ושוב כמעט ולא נראה בהתנגדות החמושה נגד ישראל. עד לאחרונה.

בשנה שנתיים האחרונות אנשי פתח התעוררו, לא הפתחאווים הותיקים עם המשכורות מהרשות והזיכרון של האינתיפאדות, אלא צעירים שמשפחתית קשורים לפתח או פשוט אוהבים את הזיהוי עם גיבורי העבר. הם לא חתמו על שום הסכם של מסירת נשק ויוצאים להילחם בישראל, שוב, בשם פתח והזרוע הצבאית גדודי חללי אל-אקצא. במקביל, אבו מאזן, ראש הרשות הפלסטינית ומי שאמור להילחם בהם הוא גם ראש פתח. פיצול האישיות הזה התפוצץ בחמישי האחרון: צעדת חמושים של פתח (פתח 1) צעדה בבית לחם וחטפה אמצעים לפיזור הפגנות ממנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית (פתח 2).

גם בעזה העצרת החגיגית לא עברה בשקט והיו מכות – קבוצה של אנשי פתח מעזה שפוטרו מתפקידיהם בשלטון עם עליית חמאס ב-2007 תקפה בכיר פתח בעזה. תומכי מוחמד דחלאן, המתנגד המיתולוגי של אבו מאזן, בכלל עשו עצרת נפרדת במקביל.

סגנו של אבו מאזן בפתח, מחמוד אל-עאלול, נואם בעצרת המרכזית ברמאללה

מכל זה עולה תמונה של ארגון במשבר זהות. בין חמושים במחנה הפליטים ג’נין למסדרונות הענקיים בהגזמה של המוקאטעה ברמאללה, בין השלטון שעוד מחזיקים בו בזכות הסכמים עם ישראל לקנאה הגדולה בחמאס שצובר פופולריות כבר כמה שנים, בזכות המאבק החמוש והסבבים בעזה. משבר הזהות הזה יכול להיפתר באמצעות הדמוגרפיה – הצעירים נעים לכיוון אלים. מעל כולם, בראש, עומד אדם בסוף חייו שלא נראה שיש לו כוונה להגיד משהו על הכיוון שאליו נושבת הרוח.
הבעיה היא שלמרות הכול פתח עדיין מחזיק במפתחות של הרשות הפלסטינית. שינוי הכיוון של הארגון, גם אם בזחילה כמו שהיה בעצרת בחמישי עם תשבחות למחבלים על ימין ועל שמאל  – כבר משפיע ישירות על ישראל.