לכיכר המרכזית ברמאללה התקבצו כמה מאות בסוף השבוע שעבר. האירוע: 58 שנים לייסוד ארגון פתח. על הבמה הלא גבוהה עמדו כמה, הבכיר שבהם – מחמוד אל-עאלול, סגנו של אבו מאזן בארגון הפתח, נאם ראשון והזכיר כל מיני שמות של פלסטינים.
מדד הפופולריות היה קל: כמות מחיאות הכפיים אחרי כל שם. אחרי ותיקי הארגון מחו כף או שניים, זכריא זביידי שהשתתף בבריחה מכלא גלבוע כבר זכה לתשואות רמות אבל את הכי הרבה רעש הקהל עשה לשניים שגם ניצבו על הבמה – אימו של נאסר אבו חמיד, האסיר הביטחוני שנשלח ל-7 מאסרי עולם בגלל תכנון פיגועים באינתיפאדה השנייה ומת לא מזמן בכלא, ופתחי חאזם, אביו של המחבל מהפיגוע בדיזינגוף, שכמה שעות אחרי הפיגוע הסית את ההמונים ממרפסת ביתו במחנה הפליטים ג’נין ומאז הוא סלב. מה שאופייני לשניים האלה: הזיהוי שלהם עם פתח הוא עממי, הם לא חלק מהמנגנון.
פתח הוא הארגון הלאומי הפלסטיני הוותיק ביותר, וזה שהפלסטינים הקימו לעצמם (בניגוד לאש”ף). הוא ה-סמל, וה-סמל הזה כבר בגיל שבו אנשים חושבים על מה יעשו בפנסיה. הבכירים שבו – אבו מאזן (87), מחמוד אל-עאלול (72), ג’יבריל רג’וב (69) כבר מזמן אחרי גיל הפרישה. לפני 30 שנה פתח, בשבתו כארגון הגדול ביותר באש”ף, הפך בעצם לרשות הפלסטינית ומאז – התברגן, התעסקן, חתם על הסכמים שלפיהם הוא לא אלים יותר, יצא באינתיפאדה שנייה ואז חטף מכה קשה ושוב כמעט ולא נראה בהתנגדות החמושה נגד ישראל. עד לאחרונה.
בשנה שנתיים האחרונות אנשי פתח התעוררו, לא הפתחאווים הותיקים עם המשכורות מהרשות והזיכרון של האינתיפאדות, אלא צעירים שמשפחתית קשורים לפתח או פשוט אוהבים את הזיהוי עם גיבורי העבר. הם לא חתמו על שום הסכם של מסירת נשק ויוצאים להילחם בישראל, שוב, בשם פתח והזרוע הצבאית גדודי חללי אל-אקצא. במקביל, אבו מאזן, ראש הרשות הפלסטינית ומי שאמור להילחם בהם הוא גם ראש פתח. פיצול האישיות הזה התפוצץ בחמישי האחרון: צעדת חמושים של פתח (פתח 1) צעדה בבית לחם וחטפה אמצעים לפיזור הפגנות ממנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית (פתח 2).
גם בעזה העצרת החגיגית לא עברה בשקט והיו מכות – קבוצה של אנשי פתח מעזה שפוטרו מתפקידיהם בשלטון עם עליית חמאס ב-2007 תקפה בכיר פתח בעזה. תומכי מוחמד דחלאן, המתנגד המיתולוגי של אבו מאזן, בכלל עשו עצרת נפרדת במקביל.
מכל זה עולה תמונה של ארגון במשבר זהות. בין חמושים במחנה הפליטים ג’נין למסדרונות הענקיים בהגזמה של המוקאטעה ברמאללה, בין השלטון שעוד מחזיקים בו בזכות הסכמים עם ישראל לקנאה הגדולה בחמאס שצובר פופולריות כבר כמה שנים, בזכות המאבק החמוש והסבבים בעזה. משבר הזהות הזה יכול להיפתר באמצעות הדמוגרפיה – הצעירים נעים לכיוון אלים. מעל כולם, בראש, עומד אדם בסוף חייו שלא נראה שיש לו כוונה להגיד משהו על הכיוון שאליו נושבת הרוח.
הבעיה היא שלמרות הכול פתח עדיין מחזיק במפתחות של הרשות הפלסטינית. שינוי הכיוון של הארגון, גם אם בזחילה כמו שהיה בעצרת בחמישי עם תשבחות למחבלים על ימין ועל שמאל – כבר משפיע ישירות על ישראל.