ריווא מרשד, עיתונאית שעובדת בערוץ אל-נג’אח הגיעה בראשון שעבר לשדות שבגבול רצועת עזה עם ישראל, כדי לצלם כתבה על עונת האביב. היא יצאה משם בקללות ומכות. איש חמאס מ”משמר הגבול” העזתי לא אהב את זה שהיא לא לבשה חיג’אב, ולאחר שענתה בחזרה לקללות שלו גם הכה בה עם ענף עץ, לדבריה במקומות רגישים בגופה. בחמאס פעלו מהר. לאחר שריווא התראיינה לכלי תקשורת משרד הפנים בעזה הוציא הודעה שהתקבלה תלונה על תקיפה והיא נבדקת. יומיים אחר כך פורסם עוד עדכון: החמאסניק שהכה קיבל עונש מאסר, העיתונאית קיבלה התנצלות רשמית.
משהו אחד שאפשר להסיק מהעניין הוא שחמאס מוכן לעשות הרבה בשביל לגיטימציה ציבורית, ובעיקר בשביל *לא* לחטוף ביקורת ציבורית. הסיפור הקטן הזה היה יכול להפוך לאסון תקשורתי, במיוחד כשהנפגעת לא זרה לראיונות וכבר החלה לתאר לכלי תקשורת לא-מזוהי-חמאס (הרדיו של הרשות הפלסטינית, ערוץ של מוחמד דחלאן) את ההשפלה שחטפה. זה גם לא עניין חד פעמי, רק לפני חודשיים חמאס החליט להגביל את יציאת נשים לחו”ל דרך מעבר רפיח ואז התקפל בצל ביקורת ציבורית קשה מתוך הרצועה.
הזבל של עזה
עוד משהו שהעסיק בתקופה האחרונה את חמאס הוא עניין הרבה פחות פרוזאי מהבחירות – וונדליזם. בעקבות אירועי האלימות בשער שכם תושבי עזה יצאו במאות להפגנות הזדהות. כמו כל הפגנה בעזה שווה לתהות כמה הן ספונטניות וכמה חמאס היה מעורב, אבל מה שבטוח הוא שאת חלק מההשלכות של ההתקבצויות האלה הוא לא רצה לראות. ברפיח, שוטר אחד ניסה לשכנע קבוצה של מפגינים להפגין, ובכן, כמו בני אדם. “מה שקורה פה לא מכבד לא אתכם ולא אותנו. אחרי זה יגידו שאנחנו ברברים. אני אעשה לכם נקודה פה, בלי הבערת צמיגים, בלי אבנים. בלי ונדליזם. אנחנו אנשים מכובדים”.
גם דובר המשטרה התייחס לעניין למחרת ואמר כי היו שריפות צמיגים וונדליזם בכמה הפגנות למען ירושלים והם קוראים לכל הפלגים הפלסטינים למנוע את זה. ההתעסקות עם השבאב של עזה היא לא חדשה לחמאס אבל היא מעייפת אחרי 14 שנה בשלטון. כשחמאס השתלט על הרצועה הוא גילה שעם כוח גדול באה אחריות גדולה לחשמל, מים, איסוף זבל, משכורות ואפילו חבר’ה משועממים ששורפים צמיגים. דברים שגם לא כיף להתעסק איתם וגם עולים כסף.
הרצון ללגיטימציה ציבורית והשאיפה להפיל על מישהו אחר את הטיפול האזרחי בעזה הם חלק ממה שעמד מאחורי הדחיפה של חמאס לבחירות בחודשים האחרונים. בדמיונם אחרי ה-22 במאי הם גם היו מקבלים רוב בפרלמנט ואיתו הכרה בתמיכת הציבור בהם וגם מחזירים את אנשי הרשות הפלסטינית להתעסק עם הזבל של עזה.
בשביל זה חמאס היה מוכן לוותר על הרבה – סיכום שכל ממשלה שתקום תהיה יחד עם פתח, לא משנה מי ישיג כמה מושבים, והבנה שבשתיקה שמועמד מטעם חמאס לא יוכל להיות ראש הרשות הפלסטינית ואפילו לא ראש ממשלה. זה מסביר את גודל האכזבה מדחיית הבחירות ואת הרצון להוציא מהם משהו גם אחרי שבוטלו. אם לא קלפיות אז לפחות תסיסה ביהודה ושומרון, עימותים עם ישראל, משהו שיוכלו למכור לציבור הפלסטיני כהישג של חמאס.
“אל תקליטו אותי”
שלושים וחמש דקות נאם אבו מאזן את הנאום שבדיעבד הכין את הקרקע להודעה על ביטול הבחירות, שהגיע שלוש וחצי שעות מאוחר יותר. אבל זה היה רק מה שהותר לציבור לראות. אחרי הסיום הרשמי של הנאום, עידו קורן, הקשב של דסק הערבים ב”כאן” וקולגה, עוד הספיק לתפוס אותו מחמיא למי שישב משמאלו, המופתי של ירושלים. “אני רוצה לברך את השייח’ מוחמד חוסיין שהפך לסמל המאבק המזויין”, הוא אמר והתייחס לעימותים בירושלים. “אל תקליטו אותי…” הוסיף מיד אחר כך ואכן השידור נקטע מיד.
פליטת הפה/ההערה המכוונת הזו מסמלת את הרשות הפלסטינית היום שכולה נמצא בראשו של אדם אחד. כשמדברים על הקושי בסיכול פיגועים של “מפגע בודד” מסבירים שגם המודיעין הטוב בעולם לא יכול לקרוא מחשבות של אדם אחד. אם מישהו קם בבוקר, לא דיבר עם אף אחד והלך חלילה לדקור – אף אחד לא יוכל לעצור אותו כי אף אחד אחר לא יוכל לדעת על זה קודם. להבדיל, מרבית ההחלטות הקריטיות של הפלסטינים היום נעוצות במה חושב אבו מאזן. האם יפסיק את התיאום הביטחוני או לא? האם יבטל את הבחירות או לא? מי יודע? רק אבו מאזן יודע ועד שהוא לא מביע את דעתו אי אפשר לדעת.
במשך שנים במערכת הביטחון אומרים בגלוי ובחשאי ששלטון אבו מאזן טוב לישראל. אבל הנאום הזה של אבו מאזן בחמישי שעבר, שהפתיע כמעט ברמת האמוציות נגד ישראל, דווקא מחזק את הדעה ההפוכה. שלטון אבסולוטי הוא שלטון יציב, כי יש גורם אחד להתעסק איתו, אבל הוא גם לא שלטון לא יציב, כי אין שום גורם שמאזן את אותו אדם אחד בשלטון. ואם הוא יקום בבוקר ויחליט על פאודה, זה מה שיהיה.