הקריאות שנשמעו בשעות הלילה באל-בירה לא היו חריגות לאוזניים פלסטיניות. היה שם “יחי פלסטין” ותמיכות בעד הפתח, אבל המיקום שלהם היה קצת תמוהה – בכניסה למטה הכללי של הוועדה המרכזית של הבחירות הפלסטיניות. אבל בחצות בדיוק, בין רביעי לחמישי, נסגר חלון הזמן להגשת הרשימות שירוצו בבחירות לפרלמנט במאי, ושעתיים לפני הדדליין הגיעו נציג הפתח ג’יבריל רג’וב, פרויקטור הפיוס עם חמאס והבחירות בכלל (מס’ 4 ברשימה) ועליו התנפלו התומכים ועשרות כלי התקשורת שחיכו במקום. אחרי כמה משפטים למצלמה -שנקטעו על ידי קריאות ומחיאות כפיים – הוא נכנס פנימה, והבירוקרטיה השתלטה מחדש על העסק כשחיכה בשקט במסדרון כדי להיכנס למשרד.
עשרות הפלסטינים שנשבעו אמונים לפתח בעשר וחצי בלילה לא מייצגים את הפלסטינים, ואפילו לא בטוח שאת כל חברי הפתח – אלא היו יותר תצוגה לטלוויזיה. בימים האחרונים, קצת לפני הגשת הרשימה, היו לא מעט תקריות ירי בשטחים. במחנה הפליטים קלנדיה שליד ירושלים החמושים של פתח, אנשים עם נשק שמזהים את עצמם עם הארגון, לא אהבו את הרשימה המתגבשת וירו באוויר דקות ארוכות, באמצע הרחוב. הם לא אהבו שהרשימה לפרלמנט לא כללה אותם.
מס’ 128 ברשימה, מתוך 132 מקומות בפרלמנט, חטף יריות על ביתו – 45 דקות לאחר פרסום שמות המועמדים. אולי מישהו לא אהב את המיקום שלו, גם אם הוא סמלי. גם בסניף הפתח בג’נין התלוננו שאין אפילו נציג אחד מהעיר בעשירייה הפותחת. למען האמת, במקום מס’ 10 דווקא יש נציג תושב ג’נין – ראש הפתח בג’נין באינתיפאדה השנייה, אוסאמה סילאווי, שריצה מאסר עולם בגין רצח ישראלים ושוחרר ב-2013 במחווה לאבו מאזן.
חמאס מגלים נדיבות, בפתח מצופפים שורות
אבל כל אלו הם באמת בוטנים לעומת הצרה הגדולה שאיתה אבו מאזן הגיע ליום רביעי האחרון בחצות. חמאס הגיש רשימה אחת מטעמו אבל הפתח, הארגון הכי וותיק בזירה הפלסטינית, התפצל לשלוש. מילא שיש רשימה אחת של מוחמד דחלאן, שנמלט לפני עשור לאמירויות על רקע סכסוך אישי עם אבו מאזן. את זה עוד היה אפשר לצפות. אבל חרף הלחצים גם האסיר הביטחוני שמרצה מאסר עולם בישראל, מרוואן ברגותי, הגיש רשימה מטעמו – וחבר לשם כך לאחיינו של ערפאת, יאסר אל-קידווה.
אין פלא שבימים האחרונים אנשי חמאס נשמעים מפויסים, זה קל כשאתה ביתרון. מנהיג חמאס, איסמאעיל הנייה, אפילו הבטיח להקים ממשלת אחדות לאומית בכל מקרה, גם אם חמאס ישיג רוב בפרלמנט. ג’יבריל רג’וב היה הרבה פחות סלחן כשעמד בפתח הבניין בלילה עם הגשת הרשימות. הוא קרא למי שפרש מפתח “מורתדין” – כינוי למסולמים שעזבו את האיסלאם אחרי מותו של מוחמד. שילוב של “בוגדים” ו”כופרים” ובכללי מילה עם חתיכת מטען רגשי. כי כשאתה בלחץ אתה אומר דברים קשים.
הצו שהכריז על הבחירות והצו שיבטל
אבל עם יד הלב, זה לא רק המיקום היחסי שלהם במירוץ, אלא עמדת הזינוק של פתח וחמאס. חמאס נכנס לבחירות האלה בלי הרבה להפסיד. אף אחד בפתח עם ראש על הכתפיים לא חושב שאפשר לפרק אותו מנשקו ולבטל את קיומו כארגון צבאי, אבל מושבים בפרלמנט יעניקו לו לגיטימציה בינלאומית והכרה שהוא מייצג את העם הפלסטיני. בשביל הכרה כזו הוא מוכן להרבה פשרות, מלחלק את הבחירות לכמה שלבים ועד לתת לאנשי הרשות הפלסטינית להיכנס מחדש לרצועה, גם אם רק למבנה השלטוני האזרחי.
בצד השני, ראש הרשות הפלסטינית נכנס לבחירות עם רצון למיתוג מחדש כדמוקרט וככזה שיש לו מנדט, לקראת ממשל ביידן ואולי אפילו איזה מו”מ מחודש עם ישראל. זה לא שמההתחלה הוא התכוון ללכת עד הסוף ושירוצו מולו מתמודדים אחרים לנשיאות בבחירות הבאות, ביולי, אבל עכשיו גם הפרלמנט, מה שאמור להיות השלב הקל נראה רעיון גרוע. האמריקנים לא התרשמו מההצהרות ועד לכתיבת מילים אלו לא סייעו לו מול ישראל בהבטחת קיום הבחירות וישראל בעצמה באיזה פלונטר פוליטי בלתי נגמר שלא מאפשר קשב.
במצב הזה אבו מאזן עלול להכניס את חמאס מחדש לגדה המערבית ולא לקבל שום דבר בתמורה, אולי אפילו להפך – לחטוף מישראל על הראש. הפיצול בפתח הוא רק עוד סיבה ברשימה המכובדת של סיבות לבטל את כל הסיפור הזה. הרי הבחירות החלו בצו אחד בחתימת ידו. צו הפוך יכול להשליך את כל הבעיות האלו לפח האשפה של ההיסטוריה. ומה עם ריסוק הטיפה האחרונה של האמון שעוד נותר לו? זו כבר הצרה של מחר.