ביום חמישי האחרון, בשלוש וחצי לפנות בוקר, נכנסו לבית משפחת בנאת בחברון כ-25 בני אדם. בני המשפחה יספרו אחר כך ששלושה מהם לבשו מדי קצונה של הביטחון המסכל – אחד ממנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, ספציפית המקבילה הפלסטינית לשב”כ. הם באו לעצור את ניזאר בנאת, בן 40, מהכפר דורא. לפי הכוח שבא לעצור אותו היה אפשר לחשוב שהוא נעצר בגלל כוונה לבצע פיגוע או זיהוי אידאולוגי עם חמאס, אבל ניזאר נעצר בגלל סרטונים שהעלה בפייסבוק ובהם התנגח בבכירי הרשות הפלסטינית. זו לא הייתה הפעם הראשונה אבל זו בהחלט הייתה הפעם האחרונה. שעתיים לאחר שנעצר נודע לאשתו שהוא מת.
ניזאר בנאת היה שם מוכר בציבור הפלסטיני עוד לפני מותו – בעיקר בזכות הפייסבוק שלו. בלי הגרלות של חופשה או פוסטים סטייל “יש לי עשרים דקות לבזבז תשאלו אותי כל דבר” -הוא אסף מאה אלף עוקבים שצפו בסרטונים שלו, בהם הוא רק ישב מול מצלמה, לפעמים עשר דקות ויותר, ופשוט דיבר. הרבה פעמים נכנס ברשות הפלסטינית בלשון ציורית.
כשהחזירו את התיאום הביטחוני עם ישראל בנובמבר 2019 הוא פנה לשר האחראי על הקשר עם ישראל, חוסיין א-שייח’, ואמר לו: “איזה מין ניצחון זה?”, את ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה כינה בהזדמנות אחרת “מומחה לשחיתות”. הטריגר למעצר האחרון היה סרטון שפרסם ביום שני שעבר, בעקבות הסכם החיסונים בין ישראל לרשות הפלסטינית. “הרשות סוחרת בכל דבר”, הוא אמר שם.
“הכו אותו בזמן שישן”
בשעה שמונה בבוקר כלי התקשורת הפלסטיניים דיווחו על מותו, בשעה עשר כבר התייצבו עשרות צוותים בבית שממנו נעצר. זה לא היה הבית שבו התגורר עם אשתו ועם חמשת ילדיו בדורא, אלא בית של קרובי משפחתו. אשתו סיפרה שבחודשיים האחרונים, מאז ירו אלמונים על ביתו, לא ראתה אותו. הוא נעצר בשטח H2 בחברון, שנמצא בשליטה ביטחונית ישראלית, אולי היה שם מתוך מחשבה שלשם לא יגיעו המנגנונים. בן דודו גולל בפני המצלמות את המעצר המכוער: “הכו אותו בזמן שישן, הפשיטו אותו מכל הבגדים והכו אותו שמונה דקות רצוף. הוא צרח כשהוציאו אותו מהבית”. כבר אז היה למשפחה ברור – “רצו לחסל אותו, לא לעצור אותו”. ואכן, בערב של אותו יום הרופא שניתח אותו קבע כי הוא מת “בנסיבות לא טבעיות”.
קשה להסביר לישראלים כמה מהר הסיפור הזה התפוצץ. דקות אחרי שנודע שניזאר בנאת מת, כבר היו סרטונים בפייסבוק שבהם פלסטינים בכו ממש על חיסולו. בשעה אחת בצהריים באותו יום כבר התכנסו כמה אלפים ברמאללה ובחברון בהפגנת מחאה נגד הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה. כמה מאות מהם החלו לצעוד מכיכר מנארה לכיוון המוקטאעה, מקום מושבו של אבו מאזן, תוך כדי קריאות “העם רוצה להפיל את המשטר”. ברשות הבינו די מהר את גודל האירוע והכריזו על הקמת וועדת חקירה בדבר מותו של בנאת, אבל גם בשישי וגם בשבת התקיימו הפגנות כאלו.
דברים שעובדים לטובת המחאה
1. הפיזור הגדול של המוחים הראה כמה גדול הטווח של מי שמתנגד להמשך השלטון של הרשות הפלסטינית. בחברון המפלגה האיסלאמיסטית חזב א-תחריר ארגנה הפגנת ענק. האנשים שם לא נראו כמו הרבה ממי שהגיעו להפגנות רמאללה, צעירים ונשים בלי כיסוי ראש, חלקם פעילים בארגוני זכויות אדם פלסטיניים. באמצע יש את חמאס, שדוחף חזק את המחאה ב-10 ערוצי טלגרם, 13 ערוצי פייסבוק, ערוץ הטלוויזיה הרשמי שלו ואיפה לא. הטווח הרחב של המחאה מקשה להשתלט עליה – יש יותר מדי אנשים לעצור ויותר מדי גורמים שעומדים מאחוריה.
2. תומאס ג’פרסון אמר ש”עץ החירות זקוק להשקיה בדמם של פטריוטים” ובתרגום לימינו – דם ממש מתדלק מחאות. כיכר מנארה כבר ראתה מחאות בעשורים האחרונים, חלקם נמשכו זמן רב יותר, אבל המחאה הזו הפכה לאלימה כמעט מהרגע הראשון שלה. המפגינים יידו אבנים והשוטרים הכו באלות. יום למחרת כבר היו בקרב הקהל כמה עשרות שוטרים בלבוש אזרחי שגררו את אחד המפגינים על הכביש באכזריות. כל אירוע כזה שתועד רק מגביר את הכעס נגד המנגנונים.
דברים שעובדים לרעת המחאה
1. כפי שלמדו אנשי האוהלים של רוטשילד וגם אנשי כיכר תחריר ב-2011 – טווח גדול של מפגינים זה אומר טווח גדול של מטרות. כולם רוצים להעיף את אבו מאזן אבל הם לא מסכימים על מה יגיע במקומו וכנראה שאפילו הפגנות משותפות לא נראה. זה מקל על פירוק המחאה הזו גם פרקטית, וגם אידאולוגית. לרשות הרבה יותר קל לצייר אותה כקבוצה של גורמים אופוזיציוניים שמנצלים מוות של אדם אחד לצרכיהם האינדיבידואליים.
2. גם התומכים הגדולים ביותר של הרשות הפלסטינית בציבור הפלסטיני (=מי שמקבל ממנה כסף) יגידו לכל היותר שהיא גוף הכרחי אבל חיבה לא תראו שם. מי שכן יכול להביא רגש חיובי שיתן איזו קונטרה למפגינים הוא פתח. במשך היומיים הראשונים למחאות הארגון, שאבו מאזן עומד גם בראשו, שמר על שתיקה יחסית. הראיון בשבת שנתן דובר מנגנוני הביטחון נתן את האות לנרטיב הנגדי: “תהיה ועדת חקירה, מכבדים את הזכות להפגין, יש גורמים שמנצלים את האירועים”. בשבת כבר הייתה הפגנת תמיכה באבו מאזן שלא קשה לנחש מי עמד מאחוריה ואולי יהיו נוספות שיאזנו את התמונה.
3. עאמר חמדאן, פעיל זכויות אדם שגם הוא ידוע בסרטוניו נגד אבו מאזן, אמר בסוף הסרטון שהעלה על מותו של בנאת: “יש לנו שני סוגי כיבוש, כיבוש של היהודים וכיבוש של הרשות”. העניין הזה הוא כנראה המכשול הכי עמוק בפני כל מחאה פלסטינית נגד השלטון, בין אם זה הרשות בגדה או חמאס ברצועה. אני לא מדברת רק על התמיכה הכלכלית והביטחונית שמעניקים בישראל למנגנוני הביטחון של אבו מאזן, אלא לעצם הקושי להילחם בשלטון שהוא עצמו במאבק עם שלטון אחר.
גם אם פלסטיני מוכן לצאת עם שלט ולחטוף מכות מהמשטרה, פעולה כזו תמיד יכולה להיראות כלא פטריוטית ו”לא שייכת” לעכשיו. עכשיו זה זמן לאחדות, לא לפירוד – יגידו לו ברשות הפלסטינית. ותהיו בטוחים שלא יעבור הרבה זמן ואסיר ביטחוני ימות בכלא, או פלסטיני שיגיע עם סכין למחסום ימות מירי צה”ל, ויהיה אפשר להתאחד שוב נגד האויב האמיתי.