חום יולי אוגוסט

מזהים הזדמנות

החמושים בשכם לא לבשו מדים. הם היו, על פי התמונות, בערך 5-6 איש, כולם רעולי פנים ועם כובעים אבל לבושים בטריקו וג’ינס ועם מה שנראה כמו M-16 בידיים. הם הגיעו להלוויה של נציג הפתח בשכונה שנהרג מירי אנשי המנגנונים הפלסטינים. המוות של הפתחאווי, עימאד א-דין דוויכאת עורר סערה בשכונת בלאטה אל-בלד בשכם, הוא הרי היה האיש שאמור היה למנוע אירועים מהסוג הזה. שעתיים לפני מותו הוא התראיין וסיפר על ההתמודדות עם תקנות הקורונה בשכונה. “איך שיתוף הפעולה עם הגורמים האחראים?” שאל אותו המראיין. “שיתוף הפעולה טוב”. אמר דוויכאת ואז תיקן את עצמו. “בכנות, אנחנו לא מרוצים משיתוף הפעולה”. לפי העדויות של אנשי השכונה הוא בכלל הגיע למקום כדי לנסות ולהפסיק עימות בין אנשי מנגנונים לבעל סופרמרקט שפתח בניגוד לתקנות ולמנוע את המעצר של בעל החנות ואז נורה ונהרג.

ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה היה בקשר עם אנשי הרשות הפלסטינית בשכם כדי לוודא שהזעם על מותו לא יצא מכלל שליטה. בתחילה במשפחה אמרו שלא יערכו הלוויה ויפתחו סוכת אבלים עד שמי שירה יופיע מול המשפחה אבל כמה שעות לאחר מכן יצאה הודעה שההלוויה אכן תתקיים ומאות בני אדם הגיעו. החמושים לא הסתתנו לאירוע במקרה, הם הופיעו גם בכינוס שערכה המשפחה לילה לפני ההלוויה.    

בינתיים ברמאללה – עאמר חמדאן לא בזבז זמן. מיד כששוחרר ממעצר של שבוע אצל מנגנוני הביטחון הפלסטינים – התראיין לאתר פלסטיני. “אנחנו נעצרנו וממשיכים. אם זה יקרה עוד פעם – נעשה אותו דבר. המורל שלנו גבוה”. חמדאן נעצר לפני שבועיים עם עוד שמונה עשר פלסטינים אחרים כשניסה לקיים הפגנה נגד אבו מאזן תחת הכותרת طفح الكيل יעני “גדשה הסאה” או בתרגום לערבית מדוברת בחייאת נמאס. יום לפני האירוע חמדאן העלה לפייסבוק סרטון שבו ביקר את הטיפול של הרשות בנגיף קורונה שמסתכם בהרבה מילים יפות. “דובר הממשלה אומר שהם שותפים לדאגות של האזרחים… בירדן יש להם פתרונות, אבל אנחנו רומנטיים”.

חמדאן לא הופיע פתאום. הוא היה אחד מהשותפים למחאה שאשכרה הצליחה ברשות (עניין די נדיר) ב-2018 – נגד חוק הביטוח הלאומי, שנתפס על ידי הרבה פלסטינים לא כחוק שאמור לספק להם סיוע כלכלי בשעת מצוקה אלא כעוד ניסיון של ההנהגה לגנוב כסף מהאדם הפשוט. גם ההפגנה הנוכחית הייתה אמורה לכלול האשמות בשחיתות. אבל כל זה התפרק לפני שהתחיל -השוטרים הגיעו לכיכר מנארה ברמאללה טרם ההפגנה ועצרו את המארגנים. שמונה מהם נשארו במעצר במשך שבוע וחצי.

על פניו אין קשר בין המקרים. בין הליברלים מרמאללה לאנשי הפתח הנאמנים משכם. מה שבכל זאת מאחד ביניהם הוא ההבנה שהרשות הפלסטינית חלשה כעת יותר מתמיד ואפשר לאתגר אותה עם הפגנה או עם חמושים בשכונה לאור יום. כל זה מתחבר להערכות של גורמים בישראל שהרשות הפלסטינית מתחילה להראות סימנים של חוסר משילות. הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל הובילה לסירוב לקבל כסף וכתוצאה מזה – המנגנונים מקבלים משכורת חלקית ממאי והמוטיבציה בהתאם. בגלל חוסר התיאום הרשות לא יכולה לנייד כוחות ממקום למקום. כל זה מצטבר. נכון לעכשיו הכול עובר בשקט אבל השעון מתקתק. ככל שיעבור הזמן הרשות תתקשה להחזיר את השליטה למה שהייתה. זה אומר לא רק חוסר אכיפה נגד בעלי סופרמרקטים אלא גם נגד חוליות טרור. 

דרוש: פרויקטור קורונה פלסטיני

בתחילת השבוע עוד הייתה אופטימיות. דובר משרד הבריאות הפלסטיני, כמאל א-שחרה, אמר שעל פי ההערכות מספר חולי הקורונה צפוי לרדת בזכות הצעדים של הרשות הפלסטינית. וכך היה. בשבת האחרונה מספר החולים הפעילים, אלו שעדיין נושאים את הנגיף, עמד על 8,700 – השיא הנוכחי בעלייה שנמשכה ונמשכה ונמשכה מאז תחילת הגל השני ביוני, אבל בשלישי זה כבר היה 7,800 ואחוז החולים שנרפאו הגיע ל-40%.

אבל הידיעה שהוצאתי בעניין והציוץ שצייצתי היו מוקדמים מדי. בחמישי המספר טיפס בחזרה ל-8,200. למרות הירידה הזמנית, אחוז הבדיקות שיוצאות חיוביות נשאר אותו דבר: 500-400 ביום.

אז מה קורה ברשות? כמו בישראל היה ניסיון להלך בין הטיפות כדי לא לפגוע בכלכלה. אחרי מחאה של סוחרים סגרו רק את החנויות הגדולות ועסקים קטנים נותרו פתוחים. השבוע הייתי ברמאללה ונקלעתי למרכז העיר, ועל פניו – גם זה לא קורה. הקניונים פתוחים, עשרות אנשים ברחובות, 90% עוטים מסכה על הסנטר (כנראה שזה קטע מזרח תיכוני). השוטרים הפלסטינים שנמצאים בפינות הרחובות ואומרים לאנשים ללבוש מסכה מזכירים נוסעי ספינה טובעת שמנסים להוציא את המים מהספינה עם כפית.

מה כן יש? יש סגרים על אזורים ספציפיים – שכונות, כפרים ומחנות פליטים שיש בהם עלייה של חולים. אז שמים בלטות בכניסה ובאמת לא נותנים להיכנס ולצאת. בשני השבועות האחרונים היה גם סגר בסופ”ש – על פי ההוראות כל החנויות למעט בתי מרקחת ומאפיות נסגרו. נראה שזה עבד קצת יותר טוב.

על פי הנתונים של משרד הבריאות הפלסטיני יש הישגים מסוימים, העיקרי שבהם הוא ירידה במספר החולים במה שהיה מוקד ההתפשטות הענק – חברון. אבל הבעיות האקוטיות נותרו איתנו: חוסר אכיפה של נהלי הריחוק החברתי, חוסר יכולות או מודעות או שניהם של הרחוב הפלסטיני לקיים את אותם כללים.

כל זה עוד לפני חג הקורבן שמתחיל היום, עם כל הסעודות והתפילות ההמוניות. דובר המשטרה סיכם יפה את המצב כשאמר אתמול: “יש מקומות בגדה שמותר בהם להתפלל ויש מקומות שלא. יש מקומות שמותר להתפלל במסגד ויש בשטח פתוח”. בצד השני (ויש שיאמרו גם בצד השני) אין תוכנית מסודרת איך להתגבר על האתגר – להגביר את האכיפה, להתאים את התקנות לאוכלוסייה ולקבוע יעדים. הפוליטיקאים לא מצליחים להרים את הראש ולהסתכל הלאה. דרוש פרויקטור.