המשוררת ויסלבה שימבורסקה ישבה יום אחד בביתה בקרקוב וכתבה: “אנחנו ילדי התקופה. התקופה היא פוליטית. כל המעשים היומיומיים או הליליים שלך, שלנו, שלכם, הם מעשים פוליטיים”. המילים שנכתבו בפולין לפני עשרות שונים מתאימים להפליא למצב העניינים בשטחים בימים אלו. הרחוב הפלסטיני מגלה אדישות יחסית לבחירות, אולי לא מאמין שאחרי 15 שנה יזכה להגיע לקלפיות ב-22 במאי, אבל הבחירות נמצאות ברקע של כל נושא על סדר היום – מהחשמל בעזה ועד לקורונה.
כשבצינורות של עזה יזרום גז
אפשר לטעון שעצם העובדה שמשבר החשמל בעזה עלה שוב לכותרות הוא הבחירות. מאז 1967 בעזה נסמכים על אספקת חשמל גם מישראל בנוסף למצרים ואפילו כשנבנתה תחנת הכוח בעזה ב-2002 היא לא התיימרה לספק חשמל לכלל הרצועה. ב-15 שנה האחרונה השילוב של גידול באוכלוסייה+הסכסוך בין חמאס לפתח והשתלטות חמאס על הרצועה הביא להתדרדרות במצב ולכך שבמקרה האידאלי לתושבי עזה יש חשמל 16 שעות ביממה. לפני חמש שנים עלה פתרון – להחליף את מקור האנרגיה ולחבר את תחנת הכוח לעזה למאגרי הגז של ישראל.
בעיקרון זו עסקה מסחרית – בין החברה הפלסטינית שמפעילה את תחנת הכוח בעזה לחברת דלק הישראלית שבבעלותה הגז. ועל הנייר זה רעיון מדהים. לפי השליח הקטרי שמתווך בין כולם, המעבר לגז יביא לחשמל 24/7 וגם יפחית ביותר מחצי את העלות החודשית שהרשות הפלסטינית משלמת לישראל עבור החשמל כיום, שאינו מיוצר מגז טבעי.
בשלושת החודשים האחרונים נרשמה התקדמות. הקטרים הודיעו שהאירופאים הסכימו לממן באופן חלקי את הפרויקט ואפילו סיכמו על מי יממן איזה צינורות באיזה חלק (לא עניין פשוט כשהחלק האחד של הצינורות בשטח ישראל והחלק השני בתוך עזה). אבל עוד לפני שנחתם באופן רשמי מסמך מחייב, השחקנים הפוליטיים הרימו את ראשם.
בחמאס לא אהבו את זה שראש הממשלה של הרשות הפלסטינית שוחח עם השליח הקטרי על העסקה – שבסוף היום נוגעת לעזה. מוסא אבו מרזוק מחמאס פנה לאיפה שכל הפוליטיקאים פונים לפרוק עצבים – לטוויטר. “אם עזה תאלץ לייבא גז טבעי מישראל לתחנת החשמל היחידה ברצועה – לא ייתכן שנעמוד ונצפה מהצד”. בתגובה לציוץ הזה, השר ברשות הפלסטינית חוסיין א-שייח’ לא נשאר חייב: “אדון אבו מרזוק, הסכמים נחתמים בין מדינות ולא בין פלגים וארגונים”. הוא נגע בנקודה רגישה – מבחינת הקהילה הבינלאומית, הנציג של העם הפלסטיני הוא הרשות הפלסטינית ולא חמאס. אבל אם חמאס ישיג מספיק מושבים בפרלמנט הפלסטיני בבחירות עוד חודשיים – זה עוד יכול להשתנות.
חיסונים תמורת קולות
נכון לכתיבת שורות אלה, 49% מכלל הישראלים (כולל כאלו שלא יכולים להתחסן, נגיד ילדים) התחסנו במנת החיסון השנייה נגד קורונה. מדובר בנתון שהפלסטינים יכולים רק לחלום עליו. אבו מאזן כנראה לא התקשר 30 פעם ביום למנכ”ל פייזר, וגם אם היה מתקשר לרשות הפלסטינית אין את הכסף כדי להקפיץ את עצמה לראש התור. הפלסטינים נאלצו לחכות בצד בחודשים אחרונים יחד עם שאר העולם המתפתח. מה שהם קיבלו זה תרומות – 5,000 מנות מישראל ו-10,000 מנות מרוסיה. אפילו עם המשלוח שהגיע סופסוף אתמול מארגון הבריאות העולמי והמבצע של חיסון 100 אלף פועלים פלסטינים בידי ישראל העלה את אחוז ההתחסנות רק ל-0.05%.
באופן די מדהים, עזה הענייה והמבודדת מבחינה מדינית הצליחה להשיג יותר חיסונים מהרשות הפלסטינית. זה קרה בזכות פלסטיני אחד שמתגורר כבר עשור באיחוד האמירויות – מוחמד דחלאן. דחלאן היה בכיר בפתח ואז הסתכסך עם אבו מאזן. זה הביא להאשמות נגדו בשחיתות ולבריחה מהשטחים. מאז הוא במפרץ, לא רלוונטי רוב הזמן, אבל בהחלט רודף את חלומותיו של אבו מאזן שבטוח שהוא עוד יחזור להעיף אותו מהכיסא. עכשיו דחלאן ניצל את הקשרים שלו עם איחוד האמירויות והביא לעזה 60 אלף מנות חיסון משם – גם הם הגיעו במקור מרוסיה.
בראיון אתמול לערוץ אל-ערביה הוא נשאל על מאמציו לספק חיסונים לרצועה והפנה את האש לאבו מאזן. “אבו מאזן קיבל 2,000 חיסונים מישראל וחילק אותם למשפחתו – ועזה יתומה”. הוא ידע איפה לתקוף. משרד הבריאות הפלסטיני בעצמו הודה שהכמות הקטנה שכבר הגיעה לרשות חולקה לא רק לצוותים רפואיים. היא הגיעה לאנשי אש”ף, לעיתונאים מקורבים ואפילו לירדן – שם מתגוררים קרובי משפחתו של אבו מאזן. באותו ראיון דחלאן הכחיש שהחיסונים שהביא הם “שוחד בחירות” לתושבי הרצועה, אבל גם הודיע שאנשים מטעמו יתמודדו ברשימה לפרלמנט, ככה שקצת קשה להאמין.
ובינתיים
כפי שמלך צרפת גילה פעם גם שליטים לא דמוקרטיים – כמו חמאס וכמו אבו מאזן בשנים האחרונות – צריכים לגיטימציה ציבורית. אבל עכשיו, כשהתושבים שלהם אולי יוכלו לקבוע את עתידם הפוליטי, כל מנהיג פלסטיני רוצה להראות שהוא זה שדואג להם הכי טוב. חמאס רוצים לרשום את הישג הגז על שמם, הרשות רוצה להראות שהיא הנציגה האמיתית. דחלאן רוצה להוכיח שהוא לא שוכח את תושבי עזה, בניגוד לאבו מאזן – שהטיל עליהם סנקציות כלכליות קשות בעשור האחרון מתוך נקמה במי שהשתלט לו על הרצועה.
מילא אם הוויכוחים הפוליטיים היו מביאים להישגים ממשיים במשהו. אבל אפילו עם הפעילות הנמרצת של דחלאן החיסונים לא מספקים לכלום ונגיף הקורונה משתולל בשטחים. והגז? גם אם יחתם הסכם, הרכבת הצינורות צפויה לקחת שנתיים וחצי וישראל תרצה עוד ערבויות מחמאס לפני שהיא פותחת את הצינורות. אז הפוליטיקאים מנסים לעשות סיבוב אבל הבעיות האקוטיות לא הולכות לשום מקום. ואולי ויסלבה שימבורסקה ידעה גם את זה כשהיא כתבה את הסיום לשיר “ילדי התקופה”: “בינתיים אנשים נהרגו, חיות גוועו, בתים עלו בלהבות ושדות צמחו פרא, כמו בתקופות אחרות – פחות פוליטיות”.