1. לפנות בוקר ראיין כתב הטלוויזיה הפלסטינית את פואד כמאמג’י, שלוש שעות אחרי שבנו האסיר הבורח נתפס על ידי צה”ל. הכתב ביקש לשמוע על העצב של האב, שבנו יחזור לכלא, אבל האב לא סיפק את הסחורה. “להפך, זו גאווה לכל העם שהבחורים הצליחו להשתחרר מבית הכלא הגדול ביותר– ארבעה מהם לארבעה ימים ושניים מהם למשך שבועיים – זו גאווה”. ויש בזה הרבה. אני מעריכה שהרבה פלסטינים, ודאי אלו שנתקלו בכוחות הביטחון של ישראל, חשבו שהמחבלים יתפסו ודי מהר, אבל זה לא סותר את השמחה הגדולה שהייתה ברחובות הגדה ובעזה בעקבות השחרור. אם בתפיסה שלך אתה דוד מול גוליית – כל הישג הכי קטן הוא מטורף. את הניצחון התודעתי הזה אי אפשר למחוק עם תמונות של האסירים עם פלנלית על העיניים.
2. עכשיו כשהמרדף הסתיים וכולם עברו לחדשות אחרות, אפשר לומר שמשהו טוב יצא מאלפי הדיווחים והשידורים החיים והדיונים באולפנים על האסירים שנמלטו. ישראלים גילו שני דברים – אחד, שהאסירים הביטחוניים הם לא כמו אסירים רגילים. אני לא מתכוונת לתנאים הפיזיים – אין להם תארים אקדמיים מהאוניברסיטה הפתוחה (האפשרות הזו בוטלה לפני עשור) והכלא זה לא איזה מלון אבל היחס הוא שונה. בגלל שאין מנגנון שיקום כמו אצל אסירים פליליים הכלא הוא רק כלא, מקום להחזיק אותם בו. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר פה בסופו של יום, בעם אחד שמוחזק בבתי כלא של עם אחר ולכן יש חשש מתמיד ממרד מאורגן וקיבלתם את התוצאה: מעין מובלעת שלטונית, כפופה לרשויות הכלא, אבל יחסית עם הרבה עצמאות. יש קיוסק שאפשר לקנות בו מוצרים, מבשלים בחדרים ויש חלוקה לאגפים על פי שיוך ארגוני-פלסטיני (אגף פתח/אגף חמאס).
הדבר השני שאפשר היה ללמוד זה היחס לאסירים בחברה הפלסטינית. יש מעט מאוד דברים שהם קונצנזוס בחברה המפולגת הזה והאסירים נמצאים במקום המכובד הזה יחד עם אל-אקצא והשהידים. זה קשור לכמויות הגדולות של פלסטינים שנעצרים בכל שנה על ידי ישראל (כרגע ישנם כ-4,500 אסירים ועצורים ביטחוניים בבתי הכלא). לכל אחד יש בן דוד או אח או אחיין או שכן שנעצר, מה שהופך את ההזדהות עם האסירים והשאיפה לשחרור שלהם לעניין רגשי, כמעט משפחתי. וזה בלי שלוקחים בחשבון את התפקיד שלהם באתוס הלאומי – מי שמשלמים את אחד המחירים הגבוהים ביותר על המאבק, שני רק למוות. לא סתם אבו מאזן דחף לשחרור אסירים כמחוות של רצון טוב מצד ישראל ב-2011 ולא סתם חמאס מזכיר כמעט פעם בשבוע את המאמצים שלו לשחרר אסירים על ידי עסקת שבויים. כולם יודעים שתמיכה באסירים זו דרך קלה להשיג אהדה בציבור.
3. ואם כבר חמאס –כשדובר הזרוע הצבאית של הארגון התייצב לפני שבוע ויום מול המצלמות והבטיח שארבעת המחבלים שנתפסו עד אז ישוחררו בעסקת שבויים עתידית, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי מבחינת חמאס. ה-אירוע הפלסטיני של השנה, ההישג הגדול מול ישראל, התבצע על ידי חמישה אנשי הג’יהאד האיסלאמי ואיש פתח אחד (שלפי הפלסטינים אגב, הצטרף ברגע האחרון). גם לפי הפלסטינים וגם לפי ישראל חמאס לא היה מעורב בכלל. מילא זה, אבל השישה החליטו לברוח לא בזמן מבצע בעזה ואפילו לא בזמן סבב, אלא בזמן שיחות הסדרה מול ישראל – זמן רגיש שבו עדיף לשבת רגע בשקט. הסרטון של אבו עוביידה וכל מאות האיומים נגד ישראל פן יפגעו באסירים המשוחררים ואלו שבכלא ניסו לחפות על העובדה הפשוטה הזו. זה יכול דווקא להביא את חמאס להגיב עכשיו על התפיסה שלהם כדי להראות מי מוביל את הפלסטינים. ששת האסירים נתפסו חיים ולא נפצעו באופן משמעותי בזמן המעצר – עניין מעודד, אבל אי אפשר לדעת. בחמאס לא יודעים להתמודד עם מבוכה, יש להם נטייה לתרגם את הרגש הזה לכעס מופרז.