במהלך ימי חג הקורבן קפץ לי בפיד ציוץ של פלסטיני שכתב כך: “כל ערביי ה’פנים’ בגדה וכל הגדה בפנים”. את החלק הראשון של המשפט עוד קל יחסית להבין – לפני החגים המוסלמים וגם במהלכם הרבה מערביי ישראל נכנסים לשטחים לקניות ולביקורי משפחה. בניגוד לאמונה רווחת אין שמירה בכניסה לערים פלסטיניות וביציאה מהן. אם אתה ערבי, אז גם ג’נין – העיר היחידה בגדה שמוקפת מחסומים מאוישים כמעט לחלוטין – פתוחה בפניך. החלק השני הוא קצת יותר מוזר לקורא הלא מיומן. איך זה שהפלסטינים מהגדה יכולים להיכנס אל תוך שטחי ישראל ככה סתם?!
וכל חג התשובה מתועדת להפליא. מאות, אם לא אלפים, שנכנסים דרך מה שנראה כמעט כמו מעבר מסודר ולא כמו פרצות בגדר. כי בניגוד לעוד אמונה רווחת – גדר ההפרדה היא לא מכשול בלתי עביר שמונע מפלסטינים להיכנס לשטחי ישראל, היא בעיקר סמל מדיני. את חומת הבטון בגובה של תשעה מטרים אפשר למצוא בעיקר באזורים עירוניים כמו ירושלים. בשאר הגדה זו גדר בגובה של שני מטרים שאפשר לחתוך די בקלות. ויש 500 קילומטרים של גדר כזו, אז גם אם צה”ל ממש רוצה – הוא לא יכול לשמור עליה כל הזמן. שלא לדבר על זה שאפילו לא בכל מקום יש גדר. עד עכשיו ישראל בנתה רק 65% ממה שתכננה. במקומות כמו דרום הר חברון וים המלח אפשר להיות עם רגל אחת בתוך השטחים ועם אחת בישראל, בלי לעבור שום גבול.
זו תואם את ההיסטוריה של הגדר. המחשבה עליה עלתה בשנות ה-90 כשהוקמה הרשות הפלסטינית. הדחיפה הסופית הייתה אחרי הפיגועים הקשים של האינתיפאדה השנייה אבל התוואי שלה לא נועד למנוע מפלסטינים להיכנס לשטחי 48, אלא ליצור גבול ברור בין “השטחים” שאולי נסכים לתת פעם, לבין מה ש”שלנו”, שבטוח יישאר בשליטה ישראלית. לכן 85% מהתוואי לא תואם בדיוק את הקו הירוק, אלא “נכנס” לתוך השטחים. אלפי מנשה, יישובי גוש עציון ומודיעין עילית הם דוגמאות למקומות שנמצאים מעבר לקו אבל לא מעבר לגדר.
גם אחרי שהוקמה הגדר, זה לא מה שעצר את הפיגועים אלא הפעילות של ישראל, לילה-לילה במעצרים, סגרים ומחסומים בלב הערים הפלסטיניות. איך אני יודעת את זה? כי פלסטינים נכנסים לישראל דרך הפרצות כל הזמן. אם תגיעו בשעת בוקר מוקדמת למחסום שבהם עוברים פועלים פלסטינים לישראל – תמצאו מאות פועלים פלסטינים כמוהם שנכנסים לא דרך המחסום אלא דרך פרצה ליד. לחלקם יש אפילו היתרי עבודה מסודרים, הם פשוט לא רוצים לחכות בתור. ולמרות שהתופעה קיימת מאז יסוד הגדר, מספר הנפגעים הישראלים בפיגועים לא זינק בעשור וחצי האחרון – אלא להפך.
אבל זה לא נעים לראות את המראה הזה ולכן כל פעם שתיעוד של פלסטינים שמסתננים דרך פרצות מתפרסם בתקשורת – צה”ל שולח חיילים למחרת לעמוד מול הפרצות ולהשליך גז מדמיע. בגלל שיש לו דברים דחופים יותר לעשות (נגיד אימונים או מעצרים), זה בדרך כלל נמשך יומיים ואז החיילים הולכים למשימות אחרות וחוזרים לשגרה.
אני לא בעד להסיר את הגדר לחלוטין. זה גם לא ריאלי וגם יפגע במקומות שבהם היא באמת מונעת סכנה. מה כן אפשר כדי להפחית את ההסתננות הלא מפוקחת הזו? לחלק יותר אישורי עבודה לפלסטינים (היום עולה הצעה כזו בדיוק בישיבת הממשלה) ולשפר את המעבר במחסומים. אולי אפילו לחלק אישורים לצעירים פלסטינים ללכת לים בחגים ובקיץ. זה נשמע מוזר, אבל עוד יותר מוזר זה לחיות באשליה שגדר ההפרדה היא מה שמגן עלינו בלילות.