האיים השחורים של הרשות הפלסטינית

הלא-כלום של ממלכת פנטזיה

ב”סיפור שאינו נגמר” ממלכת פנטזיה נמצאת תחת איום של אויב מוזר מאוד – איי הלא-כלום, חורים שחורים שאין בהם כלום ומתפשטים לאט בכל הממלכה. נזכרתי בסיפור הזה כמה פעמים השבוע כשחשבתי על ממלכה הרבה יותר קרובה – הרשות הפלסטינית.

כמה שעות אחרי ההודעה של הרשות הפלסטינית על סגר של שבוע בגלל הקורונה התקבצו כמה עשרות סוחרים ובעלי חנויות בכיכר המרכזית בחברון. הם הגיעו גם בימים הבאים עם שלטים נגד סגירת החנויות. “אנחנו לא רועי הצאן של רמאללה”, אמר אחד מהם, “45% מההכנסות של הרשות מגיעות מאיתנו, מחברון”. כשמנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית נכנסו לחברון לאכוף את המגבלות בשבוע שעבר הג’יפים שלהם חטפו אבנים, המנגנונים החזירו בגז מדמיע. לרגע אפשר היה לחשוב שכוחות צה”ל נכנסו לעיר.

גם במחנה הפליטים בלאטה לא היה רגוע בשבוע שעבר. לפני חודש וחצי נהרג שם תושב המחנה, חאתם אבו ריזק, מתנגד ידוע לרשות הפלסטינית. הוא נכנס לבית החולים כשנפצע במהלך עימות עם המנגנונים ולא יצא משם. ברשות הפלסטינית הודיעו שנפצע ממטען שהתפוצץ לו בידיים לפני שהתכוון להשליך אותו. במחנה לא ממש מאמינים לגרסה הזו ואומרים שהוצא להורג בבית החולים. מאז כל כמה ימים מתעוררות שם מהומות – בסבב האחרון נזרקו על הכוחות בקבוקי תבערה ונפצעו שמונה אנשי מנגנונים.

בכפר קבאטיה שליד ג’נין הייתה שביתה כללית בשלישי למשך יום אחד. מסורת כשמישהו מהכפר נהרג כ”שהיד” – במהלך עימות עם ישראל או מירי ישראלי. סוכת האבלים שנפתחה הפעם הייתה של משפחת כמיל, על בנם מחמוד כמיל שנהרג כשניסה לירות על שוטר בכניסה להר הבית. אחרי ניסיון הפיגוע עברתי על הפייסבוק והאינסטגרם של הבחור בן ה-17. לא מצאתי שם “פוסט אחרון” אבל מצאתי הרבה גאוות יחידה של קבאטיה וגם בוז לרשות הפלסטינית. באינסטגרם הייתה תמונה של לוחם חמוש בנשק ותחתיו הכיתוב “מדינת קבאטיה”. כשאסיר ביטחוני מקבאטיה מת בכלא – מחמוד תיעד ירי באוויר של אנשי הכפר. לפני כמה חודשים הוא השווה את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ליס”מ ורמז ששניהם לא מסוגלים להיכנס לקבאטיה בלי לחטוף קשה.

הרשות הפלסטינית לא תקרוס בבת אחת

כל האזורים האלה הם הלא-כלום של הרשות הפלסטינית. הם האזורים השחורים שבהם היא מתקשה לפעול ולפעמים ממש לא מסוגלת להשליט בהם סדר. זה לא התחיל אתמול אבל השנים לא עוזרות. הרשות נוסדה כגוף מוגבל בלי סמכויות חזקות, שהיה אמור לפעול ככזה רק חמש שנים. עם השנים דבקה בה השחיתות והחזרת שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל בחודש שעבר רק הדגישה את מעמדה כמשת”פית של ישראל.

בעולם שלנו אין באמת לא-כלום ובכל אותם מקומות שחורים פועלים כוחות אחרים, לפעמים עתיקים הרבה יותר מהרשות הפלסטינית. בחברון בין מובילי ההתנגדות לסגר הייתה חמולת ג’עברי המקומית ומחנות הפליטים הם עצם בגרון של הגדה מאז היווסדם ב-48. היורים בכפר קבאטיה אמרו שהם שייכים לגדודי חללי אל-אקצא שהוקמו באינתיפאדה השנייה. רשמית הם הזרוע הצבאית של הפתח, ארגונו של אבו מאזן. אבל הקשר בינם לבין הפתח של רמאללה הוא קצת כמו הקשר בין ההיפים מוודסטוק לנשיא קנדי. הם משתייכים לאותו צד פוליטי רחב אבל בזה זה נגמר.

לפעמים פוליטיקאים ישראלים מדברים על לפרק את הרשות הפלסטינית, ולפעמים פלסטינים מדברים על כך שהרשות הפלסטינית תקרוס. אבל דברים לא חייבים לקרוס כדי להימחק. הם יכולים להתפורר. זה יכול לקרות לאט-לאט ובשקט יחסי. האיים השחורים של הרשות הפלסטינית יגדלו עוד קצת ועוד קצת עד שהכוח שלה יישאר בגבולות רמאללה – אם בכלל – והמשמעות תהיה אנרכיה ביטחונית בשטחים.