תמונות של פגישות בין בכירים בחלל מהודר וייצוגי – מה שנקרא בשפת המקצועית פוטו-אפ – הן דבר נפלא. הרי מה מטרתן? לומר “נפגשנו”. לפעמים הפגישה תהיה קצרה בערך כמו הצילום, לפעמים יהיו דגלים ברקע, אבל זה איזה בדרך כלל איזשהו כיסוי. הנפגשים רוצים לשדר משהו יפה בתמונה, להסתיר את חילוקי הדעות וההתכתשויות שלפעמים מובילים לפגישות ולהחליק את הכול מתחת לכורסאות יפות וחליפות. במקרה של תמונת הפגישה בין אבו מאזן לאיסמעיל הנייה משהו מהאמת המלוכלכת קצת דלף לצילום.
לא צריך פה ניתוח אומנותי של החיוך המאולץ של אבו מאזן או את של הידיים של נשיא אלג’יריה עבד אל-מג’יד תבון, שמחזיקות את שני הפלסטינים יחד, כדי להבין שאהבה גדולה אין פה. פגישה כזו בין מנהיג חמאס לאבו מאזן לא הייתה ככל הנראה בשש השנים האחרונות ותיעוד מפגישה כזו לא היה בערך עשור. הפיוס הפנים פלסטיני במצב קטטוני, שיחות רציניות לא היו מאז 2017.
אבל התמונה הזו הצביעה על משהו יותר גרוע מעמידה במקום. איסמאעיל הנייה הוזמן במקביל לאבו מאזן לחגיגות שישים שנות עצמאות לאלג’יריה. הוא ישב, כמוהו, ביציע וצפה במצעד הצבאי. הפגישה הזו שלהם, בפרבר של הבירה אלג’יר, לא נעשתה בחסות ניסיונות לפיוס – כששני הצדדים נפגשים לצורך יישור ההדורים – היא נעשתה כפגישה בין שני מנהיגים ערבים. אבו מאזן היה יכול באותה מידה להיפגש עם א-סיסי או המלך עבדאללה באירוע האלג’יראי, אבל הוא נפגש עם מי שגזל ממנו (לשיטתו) את הרצועה בהפיכה אלימה ומחזיק בה כבר 15 שנה. בכלל, עצם ההזמנה של הנייה לאירוע הזה מעידה שהאלג’יראים הבינו שזה המצב. אבו מאזן אחראי על הגדה, הנייה על עזה. אם רוצים להזמין את הפלסטינים צריך לשמור מינימום שני מקומות, אחד לא יספיק. הסכסוך עבר מרמת פנדמיה לאנדמיה. לא נעים, אבל חיים עם זה.
אבל למרות האדישות סיפור אחר בשבוע שעבר הוכיח כמה הפירוד הזה ממשיך להשפיע על החיים היומיומיים. אביו של מוחמד חג’אזי, נער חולה סרטן מעזה, צילם את בנו מספר על שאירע לו כשהשיג סופסוף אישור יציאה מהרצועה לטיפול רפואי בבית חולים פלסטיני בשכם. 100 אלף איש ראו את הסרטון הזה תוך כמה ימים. בית החולים אל-נג’אח סירב לקבל אותו, לדברי האב כיוון שלא הועבר אליו הכסף הדרוש מהרשות הפלסטינית. בשנה האחרונה היו שני מקרים כאלו, גם כן של נערים חולי סרטן מעזה, שנפטרו לאחר שלא קיבלו טיפול רפואי בבתי חולים פלסטיניים בשטחי הרשות הפלסטינית. אין קופת חולים ברשות הפלסטינית, ויש מחלקה אחת במשרד הבריאות שהיא מחליטה מי יקבל טיפול ומי לא, ומסתבר שקל לה יותר להזניח נערים מעזה.
צריך לומר ביושר: הבעיה ביציאה מעזה היא כפולה – לא רק בהשגת טיפול פלסטיני אלא גם מצד ישראל שמקשה מאוד על היציאה לטיפולים – אבל בשלושת המקרים שהוזכרו הזעם הציבורי הופנה לא רק לישראל אלא גם לבתי החולים שסירבו להכניס את החולים למרות מצבם. וככה הסכסוך הפנים פלסטיני משפיע על החיים עצמם. מרגע שחמאס השתלט על הרצועה ועד היום יש בתחומים האזרחיים בוקה ומבולקה – ישראל הקשתה מאוד בכל מיני תחומים כי שולט שם ארגון טרור, הרשות הפלסטינית עדיין שולטת על חלק מהמוסדות, בטח על הדברים שדורשים קשר עם ישראל, אבל היא לא באמת נמצאת שם. אבו מאזן מתגאה בכך שהוא המנהיג של העם הפלסטיני אבל עשה סנקציות על תושבי הרצועה כשהיה לו נוח. חמאס לא מוכן לזוז מילימטר אבל ממש לא רוצה להתחיל להתעסק עם בריאות וביוב ומתאים לו שזה נותר בידי אבו מאזן.
הפיצול בין עזה לגדה משמש הרבה פעמים כלי בטיעונים פוליטיים של ישראלים, אבל הוא קודם כל בעיה פלסטינית, אולי הבעיה הכי גדולה – עוד לפני הסכסוך עם ישראל. היום, בחלק מהדברים לפחות, הנהגת הפלסטינים מפוצלת בדעתה לגבי איך להתנהג עם ישראל. האם לירות רקטות או לעשות תיאום ביטחוני. זה טוב או רע ליהודים, תלוי את מי שואלים, אבל ודאי שזה רע לפלסטינים. לפי התמונה מאלג’יר הסיכוי שהמצב הזה ייפתר או אפילו ישתפר לא נראה לעין.