“פרי מייסון” יצא בשנה הזאת, 2020 וזה אומר שמאחורינו יותר מ-90 שנה של קולנוע. 90 שנה של אור וקול שחברו להם יחדיו ובעיקר 90 שנה של ז’אנרים קולנועיים שונים שהופיעו, מתו, חזרו בתור פרודיה, חזרו בתור פארסה ומתו שוב. לכן כשמישהו מנסה לעשות בדיוק אותו דבר כמו פעם – איכשהו זה יוצא מרענן.
הגיבור של “פרי מייסון” הוא – נחשו. אני באמת לא ראיתי הרבה קולנוע אומנותי או קלאסי בחיי אבל ארבעת הפרקים הראשונים לא יכלו לצעוק חזק יותר “פילם נואר”. יש רצח שהולך ומסתבך, יש גורמים רשמיים באכיפת החוק שכולם מושחתים, מהבלש המשטרתי ועד לתובע, ומולם יש בלש עצמאי אחד בשפל המדרגה, אבל עם חוש צדק מפותח. אפילו כתוביות הפתיחה והמוזיקה לא מתנצלים לרגע.
מה שונה? קודם כל בניגוד לסרטי הפילם נואר המקוריים יש צבע. ויש גם סצנות מוארות בלוס אנג’לס השמשית. חוץ מזה המתח מפנה מקום לדרמה וחוץ מיריות בלתי צפויות יש הרבה מקום לסצנות של דיבורים. ככה נחשף מצבו המדורדר של מייסון שהולם את הסגנון – מזכרונות המלחמה (מלחמת העולם הראשונה) שרודפים אותו ועד ליחסיו המעורערים בואכה לא קיימים עם גרושתו וילדו.
הצפייה מזכירה בעיקר קריאת קומיקס, ויסלחו לי אוהבי הרומנים הגרפים עם הדמויות העגולות. כשאני אומרת קומיקס אני מתכוונת לעלילה עם הרבה פיתולים ודמויות שאפשר לאפיין בשלוש עד חמש מילים – עורך דין טוב אך מזדקן, שוטר מושחת ותובע מושחת ממש.
יש גם קריצות לימינו אנו. דמות נשית שהייתה שולית מאוד בגרסת שנות ה-50 – המזכירה של עורך הדין – מקבלת הרבה יותר אישיות ושוטר שחור שמנסה לפלס את דרכו בעולם הגזעני מקבל דילמה מוסרית. הכול בצורה יחסית עדינה, בלי לכפות נורמות מהיום על פעם אלא רק להזכיר שלחלקנו העבר היה הרבה יותר גרוע.
ואיכשהו, למרות השטחיות, זה עובד. בעיקר בזכות השחקן הראשי – מת’יו ריס – שמגלם דמות כמעט קריקטוריסטית בצורה מאוד אמינה ומעוררת הזדהות. אבל גם שאר החבר’ה לצידו עושים את עבודם. אין כאן איזו תובנה גדולה על סיפור בלשי או המצאה מחדש שלו. פשוט סיפור טוב עם הרבה רעים ומעט טובים ואיש אחד שמנסה להשיג את אותו צדק נעלם.
הדבר הכי מיותר בסדרה הזו הוא כנראה השם שלה. פרי מייסון היה גיבור ספרותי וטלווזיוני מוכר בארצות הברית בשנות ה-50, ומטרת הסדרה הייתה ליצור לו עלילת מקור שכזו, עם ההתחלה העלובה שהביאה לעתיד המזהיר והכול, אבל זה לא תורם שום דבר לעלילה ומי שלא הכיר את מייסון (אני) לא מפסיד כלום. חבל שהיה צריך איזה מותג ישן כדי להחיות סגנון חדש. אבל זה מה שיש לנו ב-2020.