הבעיה הכי גדולה שאֵמָה, שהיא גיבורת הסרט “אמה” (מפתיע, אני יודעת) נתקלת בה היא שעמום. לבת עשרים ומשהו בתחילת המאה ה-19 באנגליה הכפרית אין יותר מדי מה לעשות ובצר לה היא מתדרדרת לשדכנות. מצד אחד, כל כך רחוק מעולמנו. מצד שני, אני התחלתי לכתוב ביקורות בקורונה, אז אולי יש דמיון.
לא פשוט לעבד את אחד הרומנים של ג’יין אוסטין לקולנוע. קודם כל זו יצירה מוכרת, כך שכל שינוי עלול לגרור צעקות סטייל “נתנו את השורה של רון להרמיוני”, אבל חוץ מזה – זה ספר של ג’יין אוסטין. מה שאומר שהעלילה הגדולה – אמה מנסה לשדך – מורכבת מסבך שכמעט בלתי אפשרי להבין אותו אלא אם כן גדלתם באותה תקופה ומקום כמו אוסטין. יש משפטים ארוכים שמתפרסים על פני שלוש פסקאות ומאבדים את עצמם בתוך סבך של דברי נימוסין, ועשרות דמויות, גדולות וקטנות, שנפגשות זו עם זו, שותות תה, משחקות קלפים, רוקדות ואז שותות תה שוב. תציגו את כל זה על המסך ותקבלו קדחת.
פתרון אפשרי לבעיה הוא להתמקד באחד מהאופנים של הסיפור. אפשר להתייחס למערכת ההיררכית שמציגה אוסטין ואיך כל אחת מהדמויות היא שיקוף של המעמד שלה – ממר נייטלי, בעל האדמות שאחראי לרווחתן של עשרות איכרים בשטחו, ולכן צריך להיות המבוגר האחראי בכל סיטואציה ועד להרייט סמית’, שמוגדרת בספר כ”ילדתו הלא חוקית של אף-אחד-לא-יודע” ולכן מסתכלת בעיניים מעריצות על אמה. אפשרות שנייה היא להתמקד במסע שעוברת הגיבורה שלאט לאט מבינה שהיא לא יכולה להיות הטיפוס המפונק והמעצבן שהיא. ואפשר לזרוק את כל זה לעזאזל ולהפוך את אמה לקומדיה.
כי הכתיבה של אוסטין נחשבה קומית כבר כשהיא כתבה אותה, אבל תזכרו שהיא נחשבה קומית בעיני אנגלים יבשושיים במאה ה-19. מה שהסרט של 2020 עושה הוא לקחת את כל הקטעים הקומים, להבליט אותם ואז ליתר ביטחון להדגיש אותם במרקרים זרחניים. ואני לא מתכוונת למרקרים באופן מטאפורי – הסרט כולו נראה כאילו הוא עבר פילטור אכזרי באינסטגרם או לחילופין בוים חלקית על ידי ווס אנדרסון.
כבר בסצנה השנייה דיאלוג שלקוח כמעט בשלמותו מהספר מתנהל בקצב של 220 קמ”ש ומשם זה לא עוצר. אבל זה לא רק התסריט, זו המוזיקה, החיתוך בין הסצנות ואפילו הדרך שבה הדמויות זזות והבעות הפנים שלהן. כמעט לא הייתה סצינה שבה לא גיחכתי.רק גיחכתי, כי נראה שהבימאית אוטומן די ויילד (צלמת ובימאית קלפים שזהו הסרט הראשון שלה) הבינה שלהפוך את אמה לקומדיית פאנצ’ים יהיה יותר מדי והתמקדה בהומור קצת יותר אנושי. פחות בדיחות סלפסטיק, יותר קומדיית טעויות שמתובלת בחיפוש המתמיד של אבא של אמה אחרי רוח שחודרת לחדר ועלולה לקרר אותו.
אחד הדברים שהכי מחזקים את ההומור בסרט הוא השחקנים, שלא לוחצים על דוושת הצחוק אלא פשוט משחקים את התפקיד שלהם ונותנים לכל השאר לעבוד. קודם כל אמה, אניה טיילור-ג’וי, עושה עבודה טובה כאחת שמתחת לכל הפאסון עוד מחפשת את עצמה בעולם הזה וג’וני פליין כמר נייטלי מציג גרסה שובת לב ועדינה לגיבור האוסטיני הקלאסי (והוא גם אחלה של זמר! חפשו אותו ביוטיוב). גם כל השאר נותנים עבודה – ביל ניי הוא היפוכונדר מופלא, ג’וש אוקונור (“הכתר”) נועד לגלם כומר שמלא מעצמו, ואני לא יודעת מי משחקת את גברת אלטון אבל זה חתיכת כישרון לגרום לי לרצות לחנוק דמות על המסך כבר מהרגע הראשון שהיא מתחילה לדבר.
הבעיה היחידה שהייתה לי עם הסרט, מלבד עירום קצר ומיותר מאוד לטעמי, היא שהגיבורה שלו קצת נעלמה. כלומר, אמה עדיין שם ברוב הסצנות, אבל הרצון גם לדחוף הומור וגם להכניס את רוב הסיטואציות מהספר משאיר אותה בלי זמן להתפתח כדמות. אנחנו רואים שהיא נכשלת או מתאכזבת ואמורה ללמוד מזה להמשך אבל הנה כבר מגיעה הסצנה הבאה. זה מורגש בעיקר ברבע השעה האחרונה של הסרט, כשאירועים גדולים וחשובים נדחקים אחד אחרי השני והשינוי שאמה אמורה לעבור כמעט לא מורגש. ולמרות כל זה, אמה זה סרט שבהחלט “מחזיק”. אם לא קראתם מעולם ג’יין אוסטין הוא מצליח להיות משעשע וכיפי ואפילו להנגיש קצת את העולם הביזארי הזה שבו גברים הסתובבו עם פאות לחיים (איך אנשים חשבו שזה יפה, איך). אני, שקראתי כמה ספרים של אוסטין, הלכתי אחרי הצפייה לקרוא ספר אחר שלה ופתאום צחקתי ממנו יותר. וזה כבר דבר גדול.