הנה משהו שלא הזכרתי על אוסלו בחפירות הדי ממושכות שלי על ההסכם הזה לפני שלושה שבועות (שמרגישים כמו שלוש שנים כי קרו דברים): הסכם אוסלו – הראשון, כן? – מבוגר ממני בחודשיים וקצת. אני נולדתי למציאות של פוסט אינתיפאדה ראשונה ופוסט אוסלו ועד לפני שלושה שבועות לא ידעתי בכלל שזו מציאות אחרות. כזו שבה הפלסטינים הם דבר שמזכירים מדי פעם, אבל הם שם, בשטח שלא נכנסים אליו, לא אזרחים וגם צה”ל רק לפעמים. שבה יש רשות פלסטינית לפעמים מדברים איתה, ורוב הזמן עליה. שבה בעיקר כבר אומרים, גם בישראל, את המילה פלסטינים. גם אם זה בעיקר בהקשרים של פיגועים או אינתיפאדה.
לא רק אנחנו השתנינו ב-30 השנים האחרונות. בחודש הראשון של האינתיפאדה הראשונה התפרסם כרוז, עוד אחד, של איזה ארגון קטן בשם “תנועת ההתנגדות האסלאמית בפלסטין” ובראשי תיבות – חמאס. הם היו שם קיימים קודם בשם אחר, אבל האינתיפאדה הראשונה העלתה אותם על במת ההיסטוריה. הם ארגנו הפגנות ועודדו שביתות ובעיקר הדגישו צד שכמעט ולא היה קיים אז בלאומיות הפלסטינית: לאומיות שמחוברת בקשרים הדוקים לאסלאם.
הקשר הזה בין דת ללאום אצל הפלסטינים הגיע לידי ביטוי כמעט מיד בשטח. מעזה ועד חברון, צעירים הסתובבו ברחובות ודרשו משהו שלא היה קיים עד אז בחברה הפלסטינית, לא בכל מקום ולא באותה צורה ובאותה רמה: לבישת רעלה. נשים צעירות שהשתתפו באופן די דומה לגברים צעירים בהפגנות, גם באלימות שבהן, נדחקו לאחור באופן מילולי כמעט. זה היה ראשית ראשיתו של תהליך שהגיע לשיא 20 שנה אחר כך, כשאותו ארגון עם הכרוזים זכה במרב הקולות בבחירות לפרלמנט הפלסטיני (אולי היחידות הדמוקרטיות שהתקיימו באמת בשטחים) ולאחר סכסוך עמוק עם ההנהגה הקיימת על התוצאות – השתלט על רצועת עזה. עוד שיא מסוים נקבע רק בשבוע שעבר, כשהארגון הזה ירה רקטות לעבר ישראל משתי חזיתות.
אבל שני דברים קרו במקביל, ואולי הם התחילו לפני הרבה זמן, אבל התחדדו לי מאוד כשהכנתי את הכתבה – המציאות הזו של פוסט אוסלו, שידעה עליות ומורדות אבל נשארה בבסיסה אותו דבר – הולכת ומשתנה.
אצלנו, בממשלה הנוכחית, מדברים יותר מתמיד על חזרה לאחור – בין אם זה דרך פירוק הרשות הפלסטינית שנשאר כרגע רק בדיונים של אחרי פיגועים או ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון שכבר עבר בכנסת (אבל עוד לא קיבל את אישורו של אלוף הפיקוד). יותר מצעדים יש פה מהות: לבטל את ההכרה (החלקית) שהגיעה עם אוסלו בלאומיות פלסטינית. “אין דבר כזה עם פלסטיני” וכו’. קשה קצת לזכור את זה, אבל זו הייתה המדיניות הרשמית הישראלית עד האינתיפאדה הראשונה. הודא אבו ערקוב גדלה בשנות ה-70 וה-80 בדורא. דוד שלה נעצר ע”י ישראל כי אמר שמוחמד דרוויש היה פלסטיני, אביה המורה היה הולך ומוריד דגלי פלסטין שתלו תלמידים בראש בית הספר, כי פחד שבית הספר ייסגר וייענש.
ואצל הפלסטינים? חמאס היה רוצה להיות במצב של לפני עשר שנים, כשעדיין נתפס ככוח העממי שיחסל את הרשות הפלסטינית המושחתת. אבל כנראה שהשמועה על שלטונו הפנימי האכזרי ברצועת עזה עשתה את שלה, ויחד עם המדיניות הקשה של ישראל והרשות הפלסטינית נגדו ביהודה ושומרון – הפופולריות שלו ירדה והרבה. את התמיכה הכי גדולה משיגים היום קבוצות של צעירים חמושים בני 20-30 שמתנגדים בחריפות לישראל ולכל מי שמשתף איתה פעולה, מתארגנים סביב מקום מגורים משותף, מג’נין ועד טולכרם, ובעיקר לא מזוהים עם שום תנועה לאומית “גדולה”.
כל אחד מהתהליכים האלו מקשים מאוד על סיום של הסכסוך, באיזשהי צורה. הניסיון לעשות דה-לגיטימציה להגדרה עצמית של אוכלוסייה אחרת נידון לטעמי לכישלון ורק יוביל לחיזוק של כוחות אלימים וקנאים, וההתפרקות של החברה הפלסטינית מקשה מאוד על איזשהו דיבור, גם אם בסיסי. אפילו הדיבור הביטחוני נטו נעשה פחות ופחות אפקטיבי ככל שהרשות הפלסטינית נחלשת.
יש נטייה לתפוס את אוסלו כהסכם האולטימטיבי – כזה שאם אתה בעד פתרון מדיני אתה חושב שהוא היה מדהים, ואם אתה חושב שלא – אז הוא היה כישלון משוגע. התפיסה שלי היא אחרת. אוסלו היה הסכם לקוי מאוד, שנחתם עם הנהגה שזמן קצר לפני כן חזרה מגלות ארוכה מאוד בחו”ל. הוא ייצג איזשהו הסכמה לדיבור בין הצדדים אבל לא באמת כלל פקיחת עיניים של כל צד לגבי המציאות והמגבלות שלה. זה שהדעה הפלסטינית הכי מתונה אז הייתה מדינה בשטחי 67 והפחות מתונים שלא היו מוכנים לוותר על 48 פוצצו אוטובוסים, זה שרבין בכלל דיבר על אוטונומיה פלסטינית (“פחות ממדינה”) ולא יותר ונמשכה הבנייה ביהודה, שומרון ועזה. מה שהיה, אולי, יכול לשנות את כיוון ההיסטוריה אז הוא אותו דבר שיכול לשנות אותה היום: פקיחת עיניים. אבל זה לא נעים, אפשר ללמוד דברים רעים, דברים שעלולים לשנות את תפיסת עולמך, וזה קצת פחות מקובל היום.