סבאח אל-נורית

סבב הלחימה האחרון היה קצת אחר עבורי. האישי והאקטואלי תמיד מגיעים בערבוביה, אבל כשעוד מבצע בעזה החל בתאריך הלידה המשוער שלי וילדתי בערך 30 שעות אחרי הפסקת האש, הרגשתי שהגעתי לשיא. המשמעות הפרקטית הייתה שאת רוב המבצע לא סיקרתי באופן שוטף, אלא הסתכלתי מהצד. וזו הייתה חוויה מוזרה, אבל כזו שגם חידדה לי קצת דברים שקשה לקלוט שרואים את האירועים מקרוב.

1. המבצע הזה הבהיר באופן סופי שישראל יצרה מפלצת וקוראים לה הג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני. ישראל לא אחראית להקמת הארגון (תודה למהפכה האיסלאמית באיראן) וודאי לא על מימון או נקיטה ביד חלשה נגדו (איראן וחמאס הן הכתובת) אבל טריק הבידול הזה, להילחם רק נגד ארגון מספר 2 בעזה, הוא שהביא אותו לממדים שהוא היום. את הסימנים היה אפשר לראות בראיונות השונים שקיים זיאד נחאלה, מנהיג ארגון הג’יהאד האיסלאמי (בשולי הדברים: אדם חסר כריזמה, ולפי השמועות גם פחות נאמן אידאולוגית לכל הרעיון האיסלאמי מקודמו רמדאן שלח) מאז המבצע הראשון שניהלה ישראל רק נגד הג’יהאד לפני ארבע שנים ועד היום. אז עוד נראה נחאלה קצת בהלם מהמעמד, בראיון אחד אפילו הודה לחמאס וקרא להם “הריבון ברצועת עזה בשטח”, אבל אחרי “עלות השחר” ב-2022 כבר הביע אכזבה ואמר שהופעלו עליו לחצים כדי לסיים את הלחימה, והפעם? שש הדקות בחצות אחרי הפסקת האש שבמהלכם סיכם את המבצע היו עם כמויות פאתוס לא פרופורציונלית לאירוע, יותר ברטוריקה של ג’ינגס חאן, לא של ארגון עם כמה אלפי פעילים שכל שדרת הפיקוד שלו חוסלה תוך חמישה ימים.

2. מילא ישראל הייתה יוצרת מפלצת ודבקה במאבק איתה. אבל המטריד במיוחד במבצע האחרון היה מותו של אותו הפרד ומשול שיצר מלכתחילה את המפלצת. כל הקטע בלהילחם רק מול ארגון מספר 2 הייתה כדי להחליש את המערכה, להפריד בין 1 ל-2 ואולי כבונוס גם לגרום ל-1 להיראות רע. במבצע כזה, כאשר החמ”ל המשותף של הפלגים הפלסטינים – גוף בשליטת חמאס – מקבל אחריות על ירי ומאשר הפסקות אש, לא נשאר מזה הרבה. זה הגיע לשיאים אבסורדים עם הודעה של ערוץ הבית של חמאס על הפסקת אש אבל בלי אישור של הג’יהאד האיסלאמי, ולתדרוכים של גורמים ישראלים שקראו לחמאס ארגון חלש כי הוא לא מצליח להשתלט על הג’יהאד האיסלאמי. שאלת כמה חמאס לא רוצה או לא יכול בצד, אתם מודעים לעובדה שישראל יצרה את המצב שבו מישהו בכלל שואל אותם אם הם מסכימים להפסקת אש?!

3. הרטוריקה הישראלית הייתה צורמת, במיוחד למי שמכיר את דף המסרים של הצד השני. זה לא היה רק ניסוחים מעורפלים שאמרו כוח אבל בעצם אמרו “אנחנו חותרים להפסקת האש”, ה-צירוף שנאמר לאחר ההודעה על הפסקת הירי היה “שיננו את המשוואה”. מדובר בהמצאה עזתית, ובכל מקרה זה נשמע יותר טוב בערבית. רטוריקה ושידור ביטחון זה חשוב, אבל יש סיבה שארגוני טרור טובים במילים גבוהות, זה כדי להסתיר הישגים מועט, מטרות אכזריות, ואפס עתיד למכור לאנשים שנמצאים בצד שלהם. מדינת ישראל איננה ארגון טרור. כשמדברים על הישגים, כדאי לדבר פשוט.

4. כמו בחגורה שחורה ובעלות השחר, גם המבצע היזום הזה נגד הג’יהאד האיסלאמי נפתח בחיסול ממוקד. בניגוד לחיסולים הקודמים, כאן היה מספר גבוה מאוד של תושבי עזה בלתי מעורבים – עשרה – שנהרגו יחד עם שלושת אנשי הג’יהאד. 4 מהם ילדים, בגילאי 5-17. הדיון בשאלת הלמה, איך ומדוע, גרר בעצמו דיון מטא על האם זה בכלל לגיטימי, אז הנה דעתי המתונה: הדיון לא יכול להיות על עצם הדיון. חובה לשאול שאלות ולבקר כמו “למה” ו”מי קיבל את ההחלטה” גם תוך כדי מלחמה. מלחמה היא עניין פוליטי, כלומר משהו שמנהיגים (במדינה דמוקרטית כאלו שנבחרו על ידי הציבור) מחליטים עליו ולכן ראוי לדון בו. הרי לא נדמיין מצב שבו יהיו פה מגעים לשלום ולא יהיה בהם דיון, אין סיבה שמלחמה תהיה משהו חסין מביקורת.

5. בפעם השנייה בשנה, מדינת ישראל הוציאה הודעה רשמית על הפסקת האש. כל הכבוד לממשלה שהבינה שלהסתמך על דיווחים מאל-ג’זירה זה אחלה לאגו של כתבי פלסטינים (כולל אני) אבל גרוע מאוד לאזרחי ישראל. אגב, גם בהודעה הזו וגם בזו שקדמה לה, בתום “עלות השחר”, נכתב תודה למצרים ומשהו שאמר שקט ייענה בשקט, אבל לא נכתב שם נגד מי בעצם הייתה הלחימה ומול מי הופסקה האש עכשיו. אולי זו חלק מהבעיה. אחרי 20 שעות אותו שקט ייענה בשקט שהוזכר שם הופר – רקטה נורתה לעוטף וצה”ל תקף בתגובה בעזה.

עבד אל-חמיד סאבירי הוא קשר בנבחרת מרוקו בכדורגל. יש לו מיליון ו-400 אלף עוקבים באינסטגרם ומי מהם שנכנס לאפליקציה אתמול היה יכול לראות את התמונה של סאבירי עטוף בדגל פלסטין, לצד המילה “חופש” באנגלית ואימוג’י של יונה. הפוסט הזה כבר לא באמת יכול להפתיע אף אחד שעוקב אחרי המונדיאל הזה. כמעט מההתחלה דגל פלסטין נכח באצטדיונים, ברחוב, על כתפיהם של אוהדים, איפה לא. מנקודת המבט הישראלית זה סוקר בעיקר בהיקשרי “עימותים עם כתבים ישראלים” אבל גם כשלא עמדו אנשים ודיברו עברית מול מצלמה אפשר היה להתרשם שיש ניסיון משמעותי להציג את הזהות הפלסטינית באירוע הבינלאומי הזה.

למרות כל זה, אין הרבה פלסטינים שהגיעו למשחקים בקטר. ההסדר עם פיפ”א – טיסות ישירות תמורת פתיחת האפשרות לפלסטינים לטוס מנתב”ג – לא באמת פתח את שערי נמל התעופה לתושבי עזה או יהודה ושומרון, בעיקר בגלל אישור מאוד מאוחר, הרבה אחרי שכבר טיסות נסגרו. הפלסטינים שכן רצו ותכננו מראש להגיע לאליפות נסעו כמו שנוסעים תמיד, בטיסה מירדן, אבל עד כמה שהצלחתי להבין, הרבה פלסטינים כאלו אין. טיסה לחו”ל היא עניין יקר ואין הרבה פלסטינים שיכולים להרשות את זה לעצמם.

אדם יכול לשאול את עצמו – אז איך שיש מעט פלסטינים אבל הרבה פרו-פלסטינים במקום אחד?

יש את המובן מאליו – קטר היא מדינה שתומכת מאוד בפלסטינים ובשנים האחרונות אפילו מעבירה להם כסף באופן חודשי. בעשר השנים האחרונות מתארחים שם בכירי חמאס – כלומר קהילה פלסטינית גולה יש שם ועוד איך. חוץ מזה, קיבוץ הגלויות של המונדיאל הזה הביא לקטר גם אלג’יראים, מצרים, ירדנים, לבנונים, ועוד רבים רבים מהעולם הערבי (ולא רק) שרצו לנצל את ההזדמנות כדי להביע הזדהות עם “הסוגיה הפלסטינית”.

יש גם קמפיין רשת שיצא קצת לפני שריקת הפתיחה, הבין את ההזדמנות שבמונדיאל ראשון במדינה ערבי וגם קרא לכמה שיותר אנשים להניף דגלי פלסטין באצטדיונים. סתם דוגמא – בימים אלו נערך “פסטיבל פלסטין” בדוחא ששואף להציג את התרבות הפלסטינית ומאפשר לאנשים לרשום על קיר את המסר שלהם לפלסטינים. עד כמה שאפשר להתרשם מרחוק, מארגניו אינם פלסטינים אסלים, אלא קטרים.

אנשים חכמים ידחקו אותי לפינה וישאלו “מה זה אומר הזדהות עם הסוגיה הפלסטינית?” ולהם אני אגיד שאלה טובה. כלומר, אני לא באמת יודעת, זה תלוי בבנאדם.

יש אנשים שמבחינתם להניף את דגל פלסטין או לקרוא “לשחרר את פלסטין” אחרי ניצחון זה העניין. אם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שמבחינת הרבה מאוד אנשים בקטר – פלסטין היא כבושה, הפלסטינים מדוכאים ולכן באירוע פומבי, בטח במקום שמאפשר בקלות לעשות דברים כאלה, הם רוצים לעורר מודעות. האם הם מתכוונים לגבולות 48/67? לאן הם חושבים שכל היהודים שנמצאים בישראל צריכים ללכת אם פלסטין תשתחרר? לא יודעת, אני גם לא בטוחה שהם יודעים או שזה רלוונטי מבחינתם. העניין פה הוא רגשי. עבד אל-חמיד סאבירי הוא בן 26 ויש לו חיים עמוסים בתור כדורגלן, לא נראה לי שהוא מעביר את ימיו בהתעמקות בשורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובפתרונות האפשריים. זה לא אומר שנטיית הלב של המרוקאי עם הפלסטינים היא לא אותנטית. להפך. זה עניין רגשי.

לפני שנתיים ישראל חתמה על כמה הסכמים לנרמול היחסים עם מדינות ערביות. אם יש משהו שאפשר ללמוד מענייני המונדיאל זה שאין פה שחור ולבן – העולם הערבי לא שונא אותנו לחלוטין ובחיים לא יסכים לעשות שום צעד כל עוד לא יסתיים הכיבוש. הנה, עובדה, נעשו צעדים ומרוקאים, סודנים וחלק מאנשי המפרץ מנהלים היום קשרים גלויים ואפילו חמים בחלקם עם ישראל וישראלים. מצד שני, לא סיימנו את האיבה של הערבים לישראל בכך שחתמנו על הסכמים עם מדינות. הרגש הטבעי ואפילו הפופולרי הוא תמיכה בפלסטינים נגד ישראל. הפלסטינים סובלים מידי ישראל הוא עדיין מה שהרבה מאוד תושבי מדינות ערב רואים בטלוויזיה, קוראים בטוויטר ושומעים מקרובי משפחה שלהם ובשבילם שינוי ביחס לישראל מותנה בפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, או לכל הפחות שינוי משמעותי בו. זו המציאות, היא מורכבת. אם המסר הזה יחלחל קצת יותר אז היה שווה שמשחקי כדורגל ישתלטו על השיח הציבורי לאיזה חודש.

תמונות של פגישות בין בכירים בחלל מהודר וייצוגי – מה שנקרא בשפת המקצועית פוטו-אפ – הן דבר נפלא. הרי מה מטרתן? לומר “נפגשנו”. לפעמים הפגישה תהיה קצרה בערך כמו הצילום, לפעמים יהיו דגלים ברקע, אבל זה איזה בדרך כלל איזשהו כיסוי. הנפגשים רוצים לשדר משהו יפה בתמונה, להסתיר את חילוקי הדעות וההתכתשויות שלפעמים מובילים לפגישות ולהחליק את הכול מתחת לכורסאות יפות וחליפות. במקרה של תמונת הפגישה בין אבו מאזן לאיסמעיל הנייה משהו מהאמת המלוכלכת קצת דלף לצילום.

לא צריך פה ניתוח אומנותי של החיוך המאולץ של אבו מאזן או את של הידיים של נשיא אלג’יריה עבד אל-מג’יד תבון, שמחזיקות את שני הפלסטינים יחד, כדי להבין שאהבה גדולה אין פה. פגישה כזו בין מנהיג חמאס לאבו מאזן לא הייתה ככל הנראה בשש השנים האחרונות ותיעוד מפגישה כזו לא היה בערך עשור. הפיוס הפנים פלסטיני במצב קטטוני, שיחות רציניות לא היו מאז 2017.

אבל התמונה הזו הצביעה על משהו יותר גרוע מעמידה במקום. איסמאעיל הנייה הוזמן במקביל לאבו מאזן לחגיגות שישים שנות עצמאות לאלג’יריה. הוא ישב, כמוהו, ביציע וצפה במצעד הצבאי. הפגישה הזו שלהם, בפרבר של הבירה אלג’יר, לא נעשתה בחסות ניסיונות לפיוס – כששני הצדדים נפגשים לצורך יישור ההדורים – היא נעשתה כפגישה בין שני מנהיגים ערבים. אבו מאזן היה יכול באותה מידה להיפגש עם א-סיסי או המלך עבדאללה באירוע האלג’יראי, אבל הוא נפגש עם מי שגזל ממנו (לשיטתו) את הרצועה בהפיכה אלימה ומחזיק בה כבר 15 שנה. בכלל, עצם ההזמנה של הנייה לאירוע הזה מעידה שהאלג’יראים הבינו שזה המצב. אבו מאזן אחראי על הגדה, הנייה על עזה. אם רוצים להזמין את הפלסטינים צריך לשמור מינימום שני מקומות, אחד לא יספיק. הסכסוך עבר מרמת פנדמיה לאנדמיה. לא נעים, אבל חיים עם זה.

אבל למרות האדישות סיפור אחר בשבוע שעבר הוכיח כמה הפירוד הזה ממשיך להשפיע על החיים היומיומיים. אביו של מוחמד חג’אזי, נער חולה סרטן מעזה, צילם את בנו מספר על שאירע לו כשהשיג סופסוף אישור יציאה מהרצועה לטיפול רפואי בבית חולים פלסטיני בשכם. 100 אלף איש ראו את הסרטון הזה תוך כמה ימים. בית החולים אל-נג’אח סירב לקבל אותו, לדברי האב כיוון שלא הועבר אליו הכסף הדרוש מהרשות הפלסטינית. בשנה האחרונה היו שני מקרים כאלו, גם כן של נערים חולי סרטן מעזה, שנפטרו לאחר שלא קיבלו טיפול רפואי בבתי חולים פלסטיניים בשטחי הרשות הפלסטינית. אין קופת חולים ברשות הפלסטינית, ויש מחלקה אחת במשרד הבריאות שהיא מחליטה מי יקבל טיפול ומי לא, ומסתבר שקל לה יותר להזניח נערים מעזה.

צריך לומר ביושר: הבעיה ביציאה מעזה היא כפולה – לא רק בהשגת טיפול פלסטיני אלא גם מצד ישראל שמקשה מאוד על היציאה לטיפולים – אבל בשלושת המקרים שהוזכרו הזעם הציבורי הופנה לא רק לישראל אלא גם לבתי החולים שסירבו להכניס את החולים למרות מצבם. וככה הסכסוך הפנים פלסטיני משפיע על החיים עצמם. מרגע שחמאס השתלט על הרצועה ועד היום יש בתחומים האזרחיים בוקה ומבולקה – ישראל הקשתה מאוד בכל מיני תחומים כי שולט שם ארגון טרור, הרשות הפלסטינית עדיין שולטת על חלק מהמוסדות, בטח על הדברים שדורשים קשר עם ישראל, אבל היא לא באמת נמצאת שם. אבו מאזן מתגאה בכך שהוא המנהיג של העם הפלסטיני אבל עשה סנקציות על תושבי הרצועה כשהיה לו נוח. חמאס לא מוכן לזוז מילימטר אבל ממש לא רוצה להתחיל להתעסק עם בריאות וביוב ומתאים לו שזה נותר בידי אבו מאזן.

הפיצול בין עזה לגדה משמש הרבה פעמים כלי בטיעונים פוליטיים של ישראלים, אבל הוא קודם כל בעיה פלסטינית, אולי הבעיה הכי גדולה – עוד לפני הסכסוך עם ישראל. היום, בחלק מהדברים לפחות, הנהגת הפלסטינים מפוצלת בדעתה לגבי איך להתנהג עם ישראל. האם לירות רקטות או לעשות תיאום ביטחוני. זה טוב או רע ליהודים, תלוי את מי שואלים, אבל ודאי שזה רע לפלסטינים. לפי התמונה מאלג’יר הסיכוי שהמצב הזה ייפתר או אפילו ישתפר לא נראה לעין.

מנהיג חמאס בעזה יחיא סינוואר נאם את נאומו אתמול על במה קטנה. היה שם סטנדר שתאם את תמונת הרקע, שני דגלי פלסטין ודגל חמאס אחד. זה היה הנאום הפומבי הראשון של סינוואר מזה כמעט שנה, והדגש הוא על הפומבי. באופן לא מפתיע מנהיג חמאס בעזה לא הכריז שם על שלום עם ישראל וגם לא על פתיחה במלחמה כוללת – המסר בעיקרו נשאר אותו מסר – הוא פשוט התעטף בהרבה מאוד טריקים של טלוויזיה.

לדוגמא – הדיבור האיטי. סינוואר הוא גם ככה אדם שמדבר בקצב סביר בנאומים, אבל הפעם הוא ממש האט את דבריו. נעצר בין משפטים, לקח נשימה בנאום הארוך גם כך (כמעט שעה). הבמה לא הייתה סתם כדי להגביה אותו מול קהל העיתונאים ואנשי חמאס שבא לצפות – היא הייתה אביזר במה באיום המרכזי שלו: לא נרשה שתמונות כאלו (של שוטרים בהר הבית) יחזרו על עצמם. אמר והצביע על התמונה שמאחוריו. בשביל לעשות מהלך כזה צריך לחשוב, להתאמן, לזכור מתי צריך להצביע אחורה. הנאום היה כתוב מהדף. לפחות בחלקו והערבית הייתה בהתאם – גבוהה ומליצית. ערבית היא גם ככה שפה עם פאתוס שאין בהכרח לעברית אבל הפעם סינוואר העלה למאתיים. כל אלו ועוד באו להגביר את הדרמה ואז להעלות אותה עוד קצת. להפוך את האיום נגד ישראל לכזה שייזכר.

נאום של מנהיג חמאס, לא בעזה

מבחינה פנים חמאסית – אם הייתי מנהיג חמאס והבוס של סינוואר איסמאעיל הנייה, הייתי קצת מודאגת אחרי אתמול. כי בנאום הזה של סינוואר היו שאיפות כלל חמאסיות, שלא לומר כלל פלסטיניות. הוא פתח בדברי שבח ארוכים ארוכים לכל הפלסטינים (בראייתו) – בתוך שטח מדינת ישראל, בפזורה, בגדה המערבית. ברך וברך את המחבלים בפיגועים האחרונים. וגם הקריאה שלו לפעולה הייתה מחוץ למנדט שלו כביכול, קרא לפלסטינים שמחוץ לאזורנו להמשיך וללחוץ על ישראל במישור הבינלאומי, קרא לערבים שבישראל לבצע פיגועים. רק בחלק קטן מדבריו התייחס לרצועת עזה, שעליה לכאורה הוא מופקד.

זה, כמו כל שאר הנאום, לא היה במקרה. סינוואר עצר כמה פעמים לנגב את הזיעה בנאום הזה, ונראה היה שפיזית הוא השקיע בו אנרגיה רבה. אולי לשאיפות הגדולה שלו תרמה העובדה שבניגוד לעבר (בשנים 2015-219 בערך), מנהיג הארגון הכללי לא נמצא ברצועת עזה אלא בקטר. רחוק מהעין ומאפשר למנהיג חמאס בעזה לפרוס כנפיים. בעבר הייתה דינמיקה של חילוקי דעות בין מנהיג חמאס הקודם חאלד משעל למנהיג חמאס בעזה הקודם אז הנייה – היא צפה על פני השטח בשאלה אם להסכים להפסקת אש במבצע צוק איתן ב-2014. הפעם לא נראה שיש התנגשות כזו, הנייה עדיין ניהל ומנהל מדוחא את ענייני הרגיעה דרך הטלפון, אבל כן נראה שלעובד תחתיו יש שאיפות גדולות יותר, ואולי בעתיד הם יוכלו להגיע לכדי התנגשות.   

טרור: ללכת עם ולהרגיש בלי

ואחרי כל האסתטיקה והפוליטיקה הפנימית – נשארנו עם הפנייה לישראל. קשה לומר שסינוואר נראה שמח אתמול, אבל בהחלט מעודד, מחוזק. ובכל הכנות – יש לו על מה. אחרי חודש ומשהו מתוחים מאוד עם פיגועים קשים חמאס נמצא במקום טוב. הוא משמר את היותו “שומר ירושלים” – גורם שישראל לוקחת בחשבון כשהיא חושבת אם לעשות משהו בעיר העתיקה ובהר הבית – ובמקביל ממשיך ללבות את האש ביהודה ושומרון ובתוך ישראל, כל זה – בלי לשלם על זה כמעט שום מחיר כארגון ובלי לפתוח במערכה כוללת עם ישראל. בנאום של סינוואר הוא העביר היטב את המסר: נמשיך לרקוד על שתי החתונות האלו.

עכשיו כששקע קצת האבק, ואפשר לדבר יותר מהראש, רציתי לפרק את גדר ההפרדה והפיגועים. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו, או למה הצעדים האחרונים של הממשלה הם פופוליסטיים, לפחות בחלקם.

קודם כל, כמה מילים על גדר ההפרדה, כ-460 קילומטרים כיום, הקמתה אכן החלה ב-2002 בשיא פיגועי ההתאבדות מעבר לקו הירוק באינתיפאדה השנייה. אכן בשנים שבהם הושלם רוב התוואי ב-2002-2006 (לא הכול הושלם) ירדה כמות הפיגועים בצורה דרמטית. ב-2002 בוצעו 53 פיגועי התאבדות, ב-2003 – 26 וב-2004 – 12 פיגועים בשנה. בשנים 2005-2009 המספר ירד מ-8 ל-0. כך על פי נתוני שב”כ.

אבל אפילו אני שבקושי בקושי עברתי סטטיסטיקה של תואר ראשון של מדעי הרוח יכולה לספר לכם שקורלציה וסיבתיות זה לא אותו דבר. היו עוד משתנים בשנים 2002-2006 שיכולים להיות קשורים לירידה בטרור. נגיד, מבצע חומת מגן – כשצה”ל השתלט על רמאללה, ג’נין, שכם ועוד ועוד. לפי נתוני צה”ל, נהרגו אז 200 פלסטינים ונעצרו 65 “מבוקשים בכירים”, ועשרה מתאבדים פוטנציאלים.

כשאין כוחות – אפשר לפרוץ

אבל אני לארג’ית, נגיד שגם לגדר יש חלק בעצירת הטרור. צריך להבין שסדרי הכוחות של האינתיפאדה השנייה ביהודה ושומרון לא היו כמו היום, ובשנים הראשונות של בניית הגדר היא לוותה בכוחות ביטחוניים קבועים כדי למנוע פרצות. מתישהו – בחמש שנים האחרונות לפחות אם לא יותר מוקדם – זה נגמר. כשאין כוחות, אפשר לפרוץ. ברוב התוואי של הגדר היא אינה חומת בטון ענקית כמו באזור ירושלים, אלא גדר תיל וגדר חשמלית בגובה של שני מטרים בערך, שאפשר במאמץ מסוים לחתוך ולעבור.

בפרסום של מפקדת זרוע היבשה ב-2012 נכתב: “כל מכשול צריך להיות נשלט באש ותצפית על-ידי כוח לוחם, שאם לא כן, יעילותו תתבטא במאמץ ההנדסי הנדרש לחצייתו על-ידי האויב ובשיבוש זמני ומוגבל של ההתקדמות“. לא סתם המשפט הזה מצוטט על ידי אלו שסוברים שהגדר אינה הסיבה להפסקת הטרור, כמו האלוף במיל גרשון הכהן.

אבל תגידו – יש עלייה בפיגועים בעת האחרונה אז אולי יש עלייה בפרצות. אז קשה לדעת אם כמות הפרצות גדלה בתקופה האחרונה כיוון שאין נתונים על כך, אבל מה שבטוח כמות השב”חים לצורכי עבודה לא גדלה באופן משמעותי. לפי נתונים של חגי אטקס מ-INSS שעתידים להתפרסם במחקר עתידי – מספר השב”חים מהגדה שנכנסו לישראל בשנים 2018-2020 דווקא ירד מ-20 אלף ל-40 אלף בחודש, כשהירידה הגיעה לשיא במקביל לירידה בכמות העובדים החוקיים שנכנסים, ברבעון השני של 2020 – בשיא מגפת הקורונה. ירידה אחרת הייתה ב-2019 במקביל לעלייה במספר ההיתרים החוקיים. ב-8 החודשים האחרונים לא הייתה עלייה בכמות השב”חים אז קשה לחשוב שהגדר הפכה פתאום לפרוצה יותר. הנתונים אגב הם מהגוף היחיד להיכרותי שאוסף נתונים על שב”חים – הלמ”ס הפלסטיני.  

לסיכום, החיים זה דבר מורכב

מדינת ישראל, אם תהיתם, מודעת לזה. הכמויות המשוערות של השב”חים שנכנסים ידועות לכל גופי הביטחון, גם אם לא במספרים מדויקים, וההערכה היא באמת שרוב רובם נכנסים לצורכי עבודה. עד לפני שבועיים זה לא הדאיג אותם יותר מדי, ולראייה – לא שוגרו כוחות לכל אורך הגדר מול הפרצות. במו אוזניי שמעתי מישהו מספיק בכיר צה”ל לפני שנתיים בערך אומר ליד שהם לא שולחים כוחות לשמור על הגדר כי זה אומר שהם לא יכולים לעשות משימות אחרות, משמעותיות יותר מבחינתם: מעצרים, אימונים למלחמה בגזרות אחרות ועוד. לכן להערכתי אם לא יתרחשו פיגועים קשים בתקופה הקרובה – גם הצבת הכוחות המסיביים ליד הגדר תעלם.

המסקנה מבחינתי היא כזו: גדר ההפרדה היא לא מה שמנע באופן מוחלט עד היום את הפיגועים הקשים נוסח הפיגוע בבני ברק, ותיקון הפרצות בה הוא חשוב כדי למנוע הסתננות לא חוקית ועבודה בלי תנאים סוציאליים, אבל כל עוד לא יוצבו שם כוחות באופן קבוע הוא לא ימנע בהכרח את הפיגועים הבאים. בשישי בלילה נעצרו ליד הכפר עראבה שלושה מחבלים פוטנציאלים. זה היה מעבר לגדר ההפרדה למי שתהה, ונעשה במבצע של כוחות מיוחדים. מניעת טרור, כרגיל בארצנו, היא עסק מורכב יותר.

“כשראית את הפגנות התמיכה באח שלך, הופתעת?” שאלתי את מוחמד אבו הוואש, אחיו של העצור המנהלי הישאם אבו הוואש, יום אחרי שאחיו שבר את שביתת הרעב שלו, שנמשכה כמעט חמישה חודשים. “זה פעם ראשונה שדבר כזה קורה אצל הפלסטינים”, הוא ענה. אפשר להתווכח על הדיוק (הרי הפגנות בעד אסירים ביטחוניים הם עניין ישן ישן) אבל למרות הזווית האישית, אבו הוואש האח בהחלט הבין שמשהו אחר קורה פה.

אבו הוואש העצור המנהלי הוא לא הראשון שמתחיל בשביתת רעב בגלל מעצרו המנהלי, אני מנחשת בזהירות שהוא גם לא האחרון. זו פרטיקה מוכרת מאוד כדי להפעיל לחץ על ישראל וההיסטוריה אומרת שהיא עובדת. עד היום אף עצור מנהלי לא מת משביתת רעב, ובמקרים שהשביתה מתארכת מאוד  היא מסתיימת בהגעה להבנות עם העציר – הוא יסיים את הצום, ישראל לא תאריך את מעצרו והוא ישוחרר עוד איקס זמן. זו אפילו לא הפעם הראשונה ששביתת רעב של עצור מנהלי גוררת איומים של מנהיג הג’יהאד האיסלאמי, זיאד נחאלה. לפני קצת יותר משנה היה זה מאהר אל-אחרס שכמעט ועורר פה ירי רקטי, אבל לבסוף גם הוא שבר את הצום ושוחרר אחרי 20 יום.

ולמרות כל זה, האח בכל זאת צדק, כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה – כמו שאמרו מיטב פרשננו בשומר החומות. הם אולי דיברו על עצירת ה”טפטופים” הבלתי פוסקים מעזה, בפועל השינוי הכי משמעותי מאז אותו מבצע ארוך במאי הוא היכולת של גזרה אחת להדליק אחרת. חמאס הביו שאם אפשר לפתוח במבצע על שייח’ ג’ראח ועל שער שכם, אז גם אפשר בהחלט על עציר מנהלי מדורא שבאזור חברון.

גם הצד השני לא נעדר כאן. בעבר הרחוק היו יכולים להיות עשרות הרוגים על הגדר בעזה ובגדה היה שקט יחסי, היום בהפגנות למען שחרורו של הוואש קראו המפגינים: “אבו חמזה (דובר הזרוע הצבאית של הג’יהאד האיסלאמי) קיים את ההבטחה שלך (לירות על ישראל)!”. מאז המבצע האחרון בעזה, התמיכה בארגוני הטרור בעזה גדלה – לפחות במד הצעקות בהפגנות. הרשות נתפסת כבר שנים כמתפ”שית וחלשה, אבל באביב האחרון תושבי הגדה גילו שיש כתובת, יש מי שילחם על הכבוד שלהם.

אם מישהו היה צריך עוד איזה הוכחה למצב השברירי שבו נמצאת הרשות ושבו מתפתחת האהדה לעזה, היא חיכתה לו שלושה ימים אחרי שאבו הוואש שתה את התה הראשון שלו בבית החולים “אסף הרופא”. סרטון של מוחמד זביידי מוכה על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים של אבו מאזן עורר מהומה בג’נין. זביידי הוא הבן של, חלק מאצולת מחנה הפליטים ג’נין והירי הממושך לעבר המטה של המנגנונים שהוביל לשחררו של הבחור אחרי פחות מ-12 שעות הראה שהמנגנונים היא בתחתית שרשרת המזון והפופולריות של אנשי הגדה.

כל זה כמעט והתפוצץ אצל אבו הוואש. במין איזה אירוניה יפה – חלק ממי שהשתתף במאמצי הלחץ על ישראל לסגור איתו עסקה היה גם לשכת אבו מאזן וראש המודיעין הפלסטיני, מאג’ד פרג’. בכל זאת, צריך מישהו שהשב”כ מעריכים כדי לסגור עניין. אבל למרות שאבו הוואש כבר לא שובת רעב והעניין הזה מאחורינו, השיטה לא הולכת לשום מקום. חמאס רוצה להתקדם עם שיקום עזה אחרי המבצע ובאופן כללי לעשות טרור – התירוץ הבא, בין אם זה ירושלים או האסירים, הוא רק עניין של זמן.   

“בלי קשר למה שקרה כאן, אנחנו מדברים על השייח’ פאדי השכן…הוא מהשכנים הכי טובים כאן”, כך אמר כמה שעות אחרי הפיגוע מדחת דיבא, שכנו של המחבל פאדי אבו שחידם במחנה הפליטים שועפאט. אחד מתלמידיו סיפר עליו בדמעות: “הוא היה אחלה מורה”. עדויות האופי האלו הם ההוכחה הכי טובה למה שחריג בפיגוע שהתרחש אתמול בבוקר. אנחנו בישראל התרגלנו בשנים האחרונות למחבלים צעירים, אלמונים בקהילתם. חלקם אפילו חיו בשולי החברה (היו מכורים לסמים או סבלו מבעיות נפשיות) והפיגוע היה בשבילם “התאבדות על ידי חייל”. זה לא המקרה של פאדי אבו שחידם.

אבו שחידם היה אדם מבוגר, בן 42 ואב לחמישה, מורה לאסלאם בבית ספר בראס אל-עאמוד ואימאם שהוביל תפילות במחנה הפליטים שועפאט וגם במסגד אל-אקצא. מי שיש לו עמוד בפייסבוק עם ח’וטבות – דרשות דתיות שהוא מעביר בכל שישי, הוא אדם עם מעמד – לפחות בשכונה שלו. כל זה מתחבר לשיוך הארגוני שלו – איש דעווה (הטפה דתית) של חמאס. “מפקד חמאס במחנה הפליטים שועפאט”, קראו לו בהודעת האבל של הארגון. זה לא חבר חולייה שגייסו לפני שנה כדי לירות על מכוניות, אלא אחד ששייך באופן עמוק לזרם האיסלאמיסטי, עם דרשות נגד חיזבאללה ואסד (כי הם משהו שאינו סוני) ועד כמה שאפשר להבין מבלי לראות את נפשו של האדם – גם מוסלמי דתי מאוד.

אם אבו שחידם היה גר במחנה הפליטים אל-עמארי ברמאללה, היה הרבה יותר קל לישראל, אבל הוא נולד וגדל במחנה הפליטים היחיד שנמצא תחת שליטה ישראלית – בשטח המונציפלי של עיר הבירה, אבל מחוץ לגדר ההפרדה. ייצור כלאיים, לא פה ולא שם. 60 אלף תושבים, כמספר תושבי רמלה או לוד גרים שם בצפיפות. הרשות הפלסטינית לא יכולה לפעול שם כי זו ירושלים, ישראל נמנעת מלהיכנס לשם כי למי יש כוח לפלסטינים האלה. התוצאה: לכלוך, ביוב, סחר בסמים, כמויות של נשק – וגם אחיזה של חמאס בשטח.

כששמעתי את מפכ”ל המשטרה אומר כי המפגע היה “גורם שמוכר לנו”, נזכרתי בבדיחה עבשה של סטנדאפיסט ששמעתי פעם. “מה זה החשוד מוכר למשטרה? איך זה הולך במשטרה?! מי עשה את זה? דני. אה, דני והשטויות שלו”. מחנה הפליטים שועפאט הוא קרוב קרוב לעין אבל רחוק מהלב. ואת המצב הזה חמאס הצליח לנצל בכיף. אתמול בערב התקיימה שם תהלוכת תמיכה בחמאס ליד ביתו של המחבל. אלו לא תמונות חריגות בג’נין או בחברון. זה קורה כשממחנה הפליטים יוצא מפגע. אבל מחנה הפליטים הזה הוא נמצא חמש דקות נסיעה מהגבעה הצרפתית והמפגע הזה לימד בבית ספר ששייך למנהל החינוך לעיריית ירושלים. “למה ירושלים תמיד שתיים”, כתב יהודה עמיחי לפני יותר מעשרים שנה. הוא לא התכוון לפער שבין קריאות “אנחנו אנשי מוחמד דף” ובין המכוניות שנסעו בשקט על בגין עשרים דקות משם, אבל זה נשמע כאילו כן.

ומה שחדשות רעות לישראל הוא חדשות מצוינות לחמאס. מאז שומר החומות חמאס מנסה לשמר את הזיקה שלו לירושלים, ועכשיו הגיע איש חמאס ורצח בפעם הראשונה זה שנתיים וחצי ישראלי בפיגוע בכניסה למסגד אל-אקצא. התרחיש האופטימלי מבחינתו יהיה להפוך את הפיגוע הזה לראשון בגל, ועוד פעם לתקוף את ישראל בבטן הרכה שלה. לא בעזה, איפה שאפשר להטיל סנקציות ושלכל רקטה יש (במקרה הטוב) תג מחיר – אלא בגדה המורכבת, שבה ישראלים ופלסטינים מתערבבים בכל פינה ושבה נמצאת הרשות הפלסטינית, שכל פיגוע יפגע גם במשילות שלה.

1. לפנות בוקר ראיין כתב הטלוויזיה הפלסטינית את פואד כמאמג’י, שלוש שעות אחרי שבנו האסיר הבורח נתפס על ידי צה”ל. הכתב ביקש לשמוע על העצב של האב, שבנו יחזור לכלא, אבל האב לא סיפק את הסחורה. “להפך, זו גאווה לכל העם שהבחורים הצליחו להשתחרר מבית הכלא הגדול ביותר– ארבעה מהם לארבעה ימים ושניים מהם למשך שבועיים – זו גאווה”. ויש בזה הרבה. אני מעריכה שהרבה פלסטינים, ודאי אלו שנתקלו בכוחות הביטחון של ישראל, חשבו שהמחבלים יתפסו ודי מהר, אבל זה לא סותר את השמחה הגדולה שהייתה ברחובות הגדה ובעזה בעקבות השחרור. אם בתפיסה שלך אתה דוד מול גוליית – כל הישג הכי קטן הוא מטורף. את הניצחון התודעתי הזה אי אפשר למחוק עם תמונות של האסירים עם פלנלית על העיניים.

2. עכשיו כשהמרדף הסתיים וכולם עברו לחדשות אחרות, אפשר לומר שמשהו טוב יצא מאלפי הדיווחים והשידורים החיים והדיונים באולפנים על האסירים שנמלטו. ישראלים גילו שני דברים – אחד, שהאסירים הביטחוניים הם לא כמו אסירים רגילים. אני לא מתכוונת לתנאים הפיזיים – אין להם תארים אקדמיים מהאוניברסיטה הפתוחה (האפשרות הזו בוטלה לפני עשור) והכלא זה לא איזה מלון אבל היחס הוא שונה. בגלל שאין מנגנון שיקום כמו אצל אסירים פליליים הכלא הוא רק כלא, מקום להחזיק אותם בו. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר פה בסופו של יום, בעם אחד שמוחזק בבתי כלא של עם אחר ולכן יש חשש מתמיד ממרד מאורגן וקיבלתם את התוצאה: מעין מובלעת שלטונית, כפופה לרשויות הכלא, אבל יחסית עם הרבה עצמאות. יש קיוסק שאפשר לקנות בו מוצרים, מבשלים בחדרים ויש חלוקה לאגפים על פי שיוך ארגוני-פלסטיני (אגף פתח/אגף חמאס).  

הדבר השני שאפשר היה ללמוד זה היחס לאסירים בחברה הפלסטינית. יש מעט מאוד דברים שהם קונצנזוס בחברה המפולגת הזה והאסירים נמצאים במקום המכובד הזה יחד עם אל-אקצא והשהידים. זה קשור לכמויות הגדולות של פלסטינים שנעצרים בכל שנה על ידי ישראל (כרגע ישנם כ-4,500 אסירים ועצורים ביטחוניים בבתי הכלא). לכל אחד יש בן דוד או אח או אחיין או שכן שנעצר, מה שהופך את ההזדהות עם האסירים והשאיפה לשחרור שלהם לעניין רגשי, כמעט משפחתי. וזה בלי שלוקחים בחשבון את התפקיד שלהם באתוס הלאומי – מי שמשלמים את אחד המחירים הגבוהים ביותר על המאבק, שני רק למוות. לא סתם אבו מאזן דחף לשחרור אסירים כמחוות של רצון טוב מצד ישראל ב-2011 ולא סתם חמאס מזכיר כמעט פעם בשבוע את המאמצים שלו לשחרר אסירים על ידי עסקת שבויים. כולם יודעים שתמיכה באסירים זו דרך קלה להשיג אהדה בציבור.

3. ואם כבר חמאס –כשדובר הזרוע הצבאית של הארגון התייצב לפני שבוע ויום מול המצלמות והבטיח שארבעת המחבלים שנתפסו עד אז ישוחררו בעסקת שבויים עתידית, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי מבחינת חמאס. ה-אירוע הפלסטיני של השנה, ההישג הגדול מול ישראל, התבצע על ידי חמישה אנשי הג’יהאד האיסלאמי ואיש פתח אחד (שלפי הפלסטינים אגב, הצטרף ברגע האחרון). גם לפי הפלסטינים וגם לפי ישראל חמאס לא היה מעורב בכלל. מילא זה, אבל השישה החליטו לברוח לא בזמן מבצע בעזה ואפילו לא בזמן סבב, אלא בזמן שיחות הסדרה מול ישראל – זמן רגיש שבו עדיף לשבת רגע בשקט. הסרטון של אבו עוביידה וכל מאות האיומים נגד ישראל פן יפגעו באסירים המשוחררים ואלו שבכלא ניסו לחפות על העובדה הפשוטה הזו. זה יכול דווקא להביא את חמאס להגיב עכשיו על התפיסה שלהם כדי להראות מי מוביל את הפלסטינים. ששת האסירים נתפסו חיים ולא נפצעו באופן משמעותי בזמן המעצר – עניין מעודד, אבל אי אפשר לדעת. בחמאס לא יודעים להתמודד עם מבוכה, יש להם נטייה לתרגם את הרגש הזה לכעס מופרז.